מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

ד"ר בלא ברנד, הציוניזציה של האנטישמיות: הישגים ותוצאות

הרב בלא בלטון ברנד (הגדל)

ישראל שלנו

Israel Sheluanu” (USPS #535530)

Published once weekly except Succoth & Passover

Subscription $24 per year

By Israel Shelanu 993 E. 17th St. B`klyn, NY 11230

 

Vol.4.No.14.Week of Dec. 3 – Dec. 9, 1982

 

הציוניזציה של האנטישמיות: הישגים ותוצאות

מאת דוקטור בלא ברנד

רב הגטו בבודפשט וחבר הועד הפועל הזמני של ברית יהודי הונגריה ב-1944

הרב דוקטור אלברט בלטון (בלא ברנד), שהיה רב הגטו של בודפשט בתקופת הכיבוש הנאצי, הואשם לאחר המלחמה בשיתוף פעולה עם הגרמנים. במשפט שהתנהל בבית המשפט העליון ההונגרי, הוא זוכה מכל האשמות, אך מסע ההשמצות נמשך במשך שנים רבות. במאמר זה, מסביר הרב בלטון (ברנד) את תפקידו האמיתי בתקופת הנאצים בהונגריה ואת ניסיונו להפוך את האנטישמים בעלי ההשפעה בהונגריה לציונים. כלומר, כדבריו, "ציוניזציה של האנטישמיות".

 

חרף היותי רב איני בוש להודות כי לחץ חיצוני, הגבלות, השתוללות הולכת וגוברת של האנטישמיות, "הוראות" השוללות זכויות אדם, חוקים אנטי-יהודיים שהיו לרצח-עם, כל אלה גרמו לי לפקוח את עיניי על מנת להבחין באמיתות היסוד של הציונות. הגעתי לידי הזדהות עמה בתוככי "הענף היבש של עץ החיים היהודי", במולדת ההתבוללות המוחלטת. מצווה גוררת מצווה. הכרה זו עוררה בי רצון להפוך את העובדות על פיהן, וגילתה בפני אפשרות שהיתה בעלת חשיבות בלתי רגילה באותו העידן רווי הדמים: הסיכוי למלא את האנטישמיות במטען ציוני.

דוגמאות היסטוריות מבריקות ותקדימים נועזים עודדוני להגשמתו המעשית של הניסוי, על אחת כמה וכמה משום שבעת הפעלת החוקים האנטי-יהודיים, הקמת פלוגות העבודה ושאר ההוראות המגבילות את צעדי היהודים, בלאו-הכי לא היה לנו זמן רב להפסיד. הרעיון כשלעצמו לא היה חדש, אולי רק הכותרת שלו, לבושו, מעטהו החיצוני, היה בהם מן המהפכני. טבעי הדבר כי בעת צרה חייבים הדואגים לחיי עמם לפלס נתיב אל האוחזים בהגה השלטון. נוכח מטורפים פנאטיים יש לעשות שימוש בשיטות הטיפול של ליפוטמזה, הווה אומר יש להסכים עם "נפוליאון" שהוא אכן נפוליאון, עם "הקיסר" שהוא באמת הקיסר וכך הלאה, על מנת להשיג מהם דחיות, הסכמות חלקיות, כדי להרוויח זמן. דובר הנרדפים משוחח בשפת חיות האדם ומקבל "כעקרון" את טענותיהם, כי השאלה היהודית אכן קיימת ופתרונה הסופי הוא הרחקתה לאלתר של "היהדות הזרה לגזע האנושי", ממרחב החיים ההונגרי – יבוא לאחר המלחמה.  עד אז הבה ונעשה הכנות, נארגן את "ההכשרה" הגדולה לקראת העלייה ההמונית בתום המלחמה, אפילו תחת פיקוח רשמי-ממשלתי. באחת: יש להפוך את האויב הקוצף לתומך הרעיון הציוני. אין כלל צורך בגירושים, הרי מקץ המלחמה היהודים יעזבו את המדינה מרצונם החופשי כדי לבנות את ארצם הם. בכך יגשימו האנטישמים צמאי הדם את חלומם המיוחל, הונגריה ללא יהודים. הפתרון יושג בצורה "אנושית", ללא קונטרוברסליות והסתבכויות, בתום המלחמה. יתירה מזאת, הם ההונגרים, יכולים לסייע בידי היהודים אם וכאשר בועידת השלום שתסיים את המלחמה, יתמכו ויעודדו הקמתו של הבית היהודי השלישי. זאת המשמעות של "הציוניזציה של האנטישמיות".

יתכן כי המינוח הוא פרי מוחו של רב יהודי נואש, אבל הרעיון כשלעצמו עתיק כמו הגלות. התקדימים ההיסטוריים משתרעים למן גלות בבל, שעה שעזרא, נחמיה, זרובבל ועמיתיהם הפכו לציוני את מלך הפרסים, כוש. הוא הבין כי הודות למעשה הזה יזכה במשמרות גבול נאמנים בחזית הדרומית של האימפריה המוגדלת שלו ועל כן תמך בנכונות וביד רחבה בשיבת ציון.

לאורך תולדותינו מצויות דוגמאות נוספות ללא ספור, אך מחמת קוצר המצע, נצביע רק על הדוגמאות הבולטות של העידן החדש. תאודור הרצל אבי הציונות המדינית וחוזה מדינת ישראל, ניסה להשפיע על וילהלם השני, קיסר גרמניה, בסמוך לשלהי המאה. הקייזר האזין בקשב רב להצעות הרצל, אך זה לא הוליך להישג המקווה.

הרצל הצליח להפוך את פלאווה, שר הפנים של רוסיה הצארית, שידיו נטפו דם יהודי והוא אשר ארגן את הפרעות ביהודים – לציוני. הוא השיג ממנו הסכמה בכתב ותמיכה רשמית ממלכתית, בארגון ההמונים היהודיים, ברוח ציונית, במסגרת של הכשרה אדירה לשינוי אורח חייהם ותדמיתם.

בתום מלחמת העולם הראשונה פעל מאכס נורדאו בכיוון דומה. בשנות השלושים, בעת עליית הנאציזם, פיתח זאב ז'בוטינסקי פעילות רבה בקרב השליטים שונאי היהודים. הוא עשה מן המדינאים הפולנים, הרומנים והצ'כים – ציונים. הוא ניהל משא ומתן אפילו עם פטליורא, יוזם הפרעות האוקראיני, ושכנע גם את מוסוליני לתמוך בבניית ציון. יתרה מזו: חיים וייצמן ניסה לרכוש אפילו את היטלר למען הרעיון הציוני באמצעות המתווך האנגלי ריצ'רד מיינרצהאגן.

כפי שאנו רואים, לציוניזציה של האנטישמיות, תולדות משלה, לרבות תקדימים ראויים להערכה. כל אלה חיזקו את החלטתי לנסות את "הפטנט" שלי, הווה אומר את הפתרון ללא כאב של השאלה היהודית כביכול, אשר הודות לו, איש לא יפסיד, שני הצדדים רק ירוויחו.

הגורם השני, שהיתה לו השפעה מכרעת על החלטתי לפתוח בפעילותי, היה ללא ספק ארגון חברים יהודי מיסוד ה"ה קלמן סילאגי. קבוצה קטנה זו שפעלה בבודפשט, פרסמה חוברות אמיצות, שהיו דומות להוצאות המבריקות והמשכנעות של "אוי קלט" מקולוז'ואר, ברוח עקרונותיו המדיניים של ז'בוטינסקי, בשלהי שנות השלושים וראשית שנות הארבעים. ב"ספרים הצהובים" הכרנו בקיום השאלה היהודית וכפתרון צוינה ההגירה היהודית הכללית. הזדהיתי עם העקרונות של הקבוצה והצטרפתי אליה.

באחת הנסיעות שלי לבודפשט (באותה העת כיהנתי ברבנות בסיגטואר), באביב 1944 ביקרתי אצל חברי הקבוצה והם מיהרו להטיל עלי שתי משימות:

א)     בספר שיכלול כמאה עמודים היה עלי להוכיח את האופי היהודי-הלאומי של "הדת הישראלית".

ב)     לרכוש את הגזען זולטאן בושניאק לרעיון הציוני

מילאתי אחר שתי המשימות. חיברתי את הספר, אך למרבה הצער הוא שרד רק בכתב ידי. מחמת השתלשלותם הקדחתנית של האירועים, הספר מעולם לא הודפס.

עמדתי גם במשימה השנייה. השפעתי ציונות על בושניאק. הוא היה ונשאר אנטישמי, אך היה נכון לקבל את העלייה הציונית הגדולה שלאחר המלחמה, כפתרון לשאלת היהודים. לא הדבר היה תלוי בו, אז הדברים היו מתרחשים אחרת. נכון שהוא העניק את שמו לשבועון הגזעני, משמיץ היהודים "הארץ", אבל לא הוא, כי אם לסלו נגקאלנאי לוטיץ', היה עורכו. העיתון לא נערך במכון של בושניאק כי אם במערכת ברחוב אראדי. המסמכים שנמצאו והעדויות מוכיחים כי לא היה לו חלק פעיל בגירושים, בכך טיפלו שלושת התליינים המתועבים של הממשלה המלכותית ההונגרית: יארוש אנדרה בקי בהשתתפות הג'נדרמריה ומלא המנגנון הממשלתי.

לבושניאק היה בתחילה שולחן כתיבה באגף החברות של משרד הפנים, אולם בעת בואי לבודפשט (18 במאי 1944) היה לו כבר "המכון לחקר היהודי" במשכן מועדון "אוניו" לשעבר, בכיכר ורשמדטי. כאן הוא שהה ממושכות, ורק לעתים רחוקות ביותר עלה לבודה, למשרד הפנים ההונגרי.

קשה להאמין, אך בושניאק סייע לעתים ליהודים, למשל הוא חילץ ממחנה הריכוז של צפל את הסופר שנדור טרק. כן הציל את רבה של סיגטואר שהמתין לגירושו. מאוחר יותר גרם גם למנויו של לאיוש שטקלר למועצה היהודית. בהיענותו לבקשתי קיבל משלחת יהודית שהיתה בהנהגתי. במאי 1944 הלכנו להיפגש עמו והמשלחת כללה את נאגי, וילהלם, פטה ואני, וביקשנוהו כי יפסיק את הגירושים. הוא לא היה מסוגל לעשות זאת. כיום אנו יודעים כי דיבר אמת. בחודש יוני הבאנו ומסרנו לו, נאגי ואני, העתק של פרטיכל אושביץ. בחודש יולי הוא קיבל מנין של רבנים ומלומדים להתייעצות, בה השתתף גם אלוף משנה הג'נדרמריה פרנצי. נדונה בעיית ההצלה של ספרי התורה ותשמישי הקדושה העזובים של בתי הכנסת מן המחוזות. בושניאק היה לעזר רב ליהודת הנרדפת – באמצעותי – גם במישור אחר, שאליו הוא לא תמיד היה מודע. למשל, על סמך בקשתי השיג רישיונות כניסה לחברי הועד הפועל ולפקידים הבכירים שלו למשרדי הממשלה. מקומות אלה היו למן ה-19 במרץ סגורים בפניהם. בושניאק פתח לפניי את הדלת אל משרד הפנים, למזכיר השר ז'יגמונד סקלי מולנאר. הוא פילס את דרכי אל אלוף משנה לסלו פרנצי, שעלה בידי לרכשו לרעיון הציוני. כמו כן, היה לי חלק-מה בכך שפרנצי התייצב בין ה-8 ביולי 1944 וה-15 באוקטובר 1944 מאחורי האוצר. בכך היה ל"מגן" יהודי בודפשט, עד אשר בעת הפיכת סאלאשי שינה כיוון ועבר לצידם של אנשי "צלב החץ". אך בינתיים ניצלתי את קשריי עמו נגד הגסטאפו ולמען היהודים. ב"ברית" עם פרנצי הצלחתי לשים קץ לפעילות הגסטאפו. הוא סחר בתעודות וב"שחרורים". תעודות הגסטאפו שנקנו בממון רב – תוקפן פג בסוף יולי 1944. במקומן הוצאו מטעם משרד הפנים ההונגרי תעודות שהבטיחו לבעליהן תנועה חופשית – בלא תשלום. למעלה מאלפיים תעודות כאלה הבאתי אישית על מנת שתחולקנה בין עובדי הקהילה.

בברית עם פרנצי, עלה בידנו לבלום את מעשי השוד שלוחי הרסן של הגסטאפו, ובעצם הושם להם קץ. מה שעוד יותר חשוב הוא כי את נתוני השוד, אותם אספתי, העביר פרנצי אל האוצר, והוא עשה בהם שימוש. במכתבו של הורטי מן ה-17 ביולי 1944, הוא תבע מהיטלר את החזרת הגסטאפו. פרנצי והקצין המתורגמן שלו, הסרן לולאי, אישרו בעדותם (ואפילו אנדרה העיד על כך), כי על מעשי השוד של הגסטאפו נודע להם מפי ז'יגמונד סיקלי מולנאר, אשר אני סיפקתי לו את הנתונים. ינה ליואי מאשר זאת בשתי עדויותיו בשבועה, במסרו עדות-מומחה אך בצורה נכונה ובהתאם לעובדות הדגיש, כי ברית היהודים ההונגריים, שהוקמה על ידי משרד הפנים ההונגרי, תחת המועצה היהודית של הגסטאפו, זכתה לחשיבות רבה מאד בקיץ 1944. בכך יצרתי בסיס חוקי ומשפטי עבור האוצר והממשלה ההונגרית ליטול בחזרה את הטיפול בגורל היהודים מידי הגסטאפו; באופן זה מנעו "חוקית" את הגירושים "המתוכננים" של יהודי בודפשט ביולי ובאוגוסט 1944.

פרנצי סייע בידינו בעור עניין בעל משמעות: שעה שהגסטאפו – בניגוד לפקודתו של הורטי – אסף לקראת הגירושים את העצורים במחנות הריכוז בשרואר ובקישטרצ'ה, הלכתי אליו בראש משלחת בת שלושה חברים (נאגי, קורצווייל ואני), כדי לבקשו למנוע את הגירוש. הוא ביקש רשות מן האוצר, קיבל אותה ודהר אחר הרכבת במכוניתו. השיג אותה בהטואן והחזיר את הנידונים למוות  (האמת היא שכעבור יומיים עצרו אנשי הגסטאפו את אנשי הועד הפועל והצליחו להגניב את האומללים מחוץ לעיר ולגרשם מהונגריה).

בקיץ 1944, בעזרתם של בושניאק וז'יגמונד סיקלי מולנאר, שוחררו-חולצו שלוש מאות עצורים מן המשטרה של הרובע השביעי. הם נתפסו ברחובות בגלל התלהבות יתר של השוטרים. בסיועם של בושניאק ופרנצי הגשתי תכניות עבודה שונות למשרד הפנים. כוונתן היתה כי אם קיים צורך בעבודתם של היהודים בהונגריה, מוטב כי הם יביאו תועלת כאן ולא יוסגרו לידי הגרמנים. הגשתי למשרד הפנים גם תכניות להקמת "שרותי רענון", שאמורים היו לקום בתחנות הרכבת. האנטישמים חיבלו בהן בכוונה.

את פרטיכלי אושביץ מסרתי לידי פרנצי, הוא סרב לתת בהם אמון וטען שזו "תעמולת אויב". הצעתי לו כי בדרך פשוטה יוכל להיווכח שהם דברי אמת. עליו לעמוד בראש ועדה מעורבת, שתכלול אנשי-מדע, רופאים ועוד, אשר תסייר באושביץ.

שרותו הגדול ביותר של פרנצי ליהדות בודפשט היתה – אחר "קפיצת" הרומנים מעגלת הציר, ונוכח מחאות המדינות הנייטרלית – שעה שהאוצר אסר בתוקף את הגירושים ואיש מחברי ממשלת הקוויזלינג המפוחדת לא העז למסור זאת לאייכמן. פרנצי היה מוכן לכך. כפי שפרנצי ולולאי סיפרו לי אחר כך, הוא צעק בהנאה באוזני אייכמן את הלאו הסופי והבלתי ניתן לשינוי של האוצר והממשלה.

עזרתי בהכנת הכרוז "הבלתי חוקי" של הרשקוביץ' ובהפצתו. כאשר מחמת חוסר הזהירות של דיווש לצר נקלעו המחברים לצרות, ניסיתי באמצעות פרנצי לפעול למען שחרורם. משך תקופת סאלאשי, קיימתי בית מלאכה לתיעוד בלשכתי. מחופש בבגדי כומר, השגתי תעודות טבילה, חותמות וטפסים רשמיים וכיו"ב.

שעה שאייכמן עצר את שטרן, פטה ווילהלם, בעקבות מנוסתו של פרוידיגר, השתדלתי בעזרתו של פרנצי, להשיג הסכמתו של האוצר לשחררם. אין כל אפשרות למנות את כל ההזדמנויות בהן התערבתי באמצעות האנטישמים שהושפעו מן הציונות, למען אלה מבני הקהילה שנקלעו לצרות. קשה להאמין, אך העובדה היא שבושניאק היה זה שעזר לי בהשגת רשות התנועה החופשית לימי החגים הראשיים (כולל סוכות), ערב ראש השנה תש"ה. זאת ועוד: הוא השיג רשות להדפסת לוח שנה לתש"ה.

לא ניתן במסגרת המאמר הזה לפרט את מלוא ההישגים אותם השגתי ב-1944 באמצעות "הציוניזיציה של האנטישמיות". עוד פחות ניתן לפרט את המאמצים, אשר למרבה הצער, לא נשאו פירות. זה לא היה באשמתי, פשוט הנסיבות היו קשות מנשוא.

והיכן הכרת התודה?

נגררתי לכלא, נחקרתי על ידי שלטונות הביטחון הסובייטיים  וההונגריים, עינו אותי. אחר ששוחררתי וכבודי הושב לי, החל מסע השמצות שהתנכר לעובדת היותי חף מכל פשע שיוחס לי. השחירו את פניי בעל פה ובכתב משני צדי האוקיינוס. העובדות המוכחות וגזרי הדין המשפטיים מצביעים על מציאות שונה. על הישגים, אומץ לב, כושר אלתור, מעשים טובים ועל גבורה. חוקרי השואה טוענים לאחרונה כי הגבורה באה לידי ביטויה לא רק בהתנגדות מזוינת, כי אם בכל מבצע הצלה בודד. ברוח זו היה שירותי תהליך ממושך של התנגדות.

העובדות מוכיחות כי בהשתתפותי בהתנגדות, עזרתי להציל חיי אדם ובכך הייתי נאמן לאלוהיי ולמצפוני היהודי.

 

  

 

"ישראל שלנו" יום שישי י"ז כסלו תשמ"ג – 12/3/82 * עמודים 26-27

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial