מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

דאריאן ופאטריה / יוסף מאי

דאריאן ופאטריה / יוסף מאי

מעט מאד נכתב על הטרנספורט היחידי של עליה ב',שלא הגיע לים. במשך 50 שנה הוסתרו כל העובדות. הוסתר איך שחיכו ביוגוסלביה, אורזים את חפציהם הדלים, כשמודיעים להם על המשך הנסיעה וכל פעם תקוותם נכזבת. לא מסופר על העינויים שעברו לאחר הכיבוש הגרמני של יוגוסלביה ועל מותם הזוועתי.

מה המיוחד בגורל 1200 איש אלה לעומת 6 מיליון יהודים שמתו בשואה. והוא אדולף אייכמן נתן להם לצאת לארץ ישראל, במקום לשלוח אותם ללובלין.

הסוכנות מנעה את בואם ארצה.

מה היו סיכוייהם מראש לפי דעות מנהיגי הציונות בשנים אלו?

וייצמן, ההיפרפרו בריטי התנגד לעלייה ב', אך כשאלה הגיעו ארצה עשה מאמצים נגד גירושם.

שרת, גם לפי יומנו (אציין להבא) ולפי מעשיו חשב כמו וייצמן, רק לא הביע זאת בדבריו.

וכמה חדשים אחר הפרסום של הספר הלבן בספטמבר 1939 אמר וייצמן לשר החוץ האנגלי, לורד האליפאקס: "אין לנו כל דרישות מבריטניה" (פגישת וייצמן האליפקס 6.9.1939 לפי נאשיונל ארכיב רידינג).

ושוב פעם וייצמן: "קורה שצריך להעדיף את העתיד על ההווה". הפרוש לפי פרופ' שאצקר העתיד: האנגלים ייתנו לנו עליה חופשית. ההווה: הצלת יהודים (הדילמה של הדאריאן, סרטו של נחום לאופר).

יש לנו בעברית בעיקר שלוש עדויות על אנשי המסע קלדובו-שאבאטש (קלאדובו-שאבאץ), מלבד תיאורם  החיובי של חנה ויינר ודליה עופר בספר היחידי שנכתב על פרשה זו בעברית.

עדותו של אלכסנדר ארנון, יושב ראש הארגון לעזרת פליטים ביוגוסלביה: מספטמבר 1945.

האנייה האחרונה עם כ-1000פליטים,גברים, נשים וילדים, הרוב נוער שנבחר במיוחד למען עבודה פרודוקטיבית בארץ ישראל הגיעה בספטמבר 1939.

עדותה של מרה יובנוביץ, ילדה סרבית בת העיר שאבאטש שהשיירה הגיעה אליה בספטמבר 1940, בספרה "אנו אורזים, אנו פורקים" (מה שהמעפילים עשו, כשהגיעה אליהם הודעה על המשך המסע, שהתבררה כלא אמינה, בין היתר היא מדגישה, שבכל עולמה שאבאטש המקום היחיד,שיהודים ואחרים חיים יחד בכבוד ובשלום ואלה דבריה, לאחר פלישת הגרמנים כשאחד המעפילים טוען, שהקבוצה צריכה להישאר ביחד, רק ככה נהיה גיבורים: זאת הייתה פילוסופיית החיים של החברים שלנו מווינה, של הסוחר היקר אדי, של עובד התעשייה רודי וכל האחרים. אחרי שהכרתי את האנשים האלה זמן רב כל כך כעדינים ונחמדים, לא יכולתי לחשוב עליהם כגיבורים. אך הם היו גיבורים. כך היו כל האנשים ונשים בטחנה (ביתם של הקבוצה) וכל אחד מהם.

משה שרת היה באותו הזמן "כל יכול" ביישוב הארץ ישראלי. הוא עמד בראש פירמידה שכללה את  ההגנה ואת עלייה ב' והיה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות.

ומתוך יומנו המדיני של משה שרת, 1940, עמוד 15: "הזאבים חידשו פעולתם וידם נטויה. הם העמיסו כ"ב מאות מפי הנהר (דנובה) עם כלי שיט אחד, בהם עיוור ופיסח וכו' בכלל זה מושב זקנים שלם, מתנת ק"ק וינה האומללה לארץ ישראל. הג'וינט נתן כסף למשלוח זה, כי זעקת פליטי פי הנהר הרעישה את אמריקה. האם ייגזר על משלוחים מנופים ומובחרים ויופקר השדה למעלי אספסוף?".

הקטע כנראה חובר משני קטעים שונים במקרה או בכוונה. לזאבים (הכוונה לבית"ר) לא היה שום קשר עם  היציאה המסיבית מווינה. שאלתי את 'מורשת שרת', במי מדובר ולא נעניתי.

שום דבר לגבי המעפילים אינו נכון, מלבד שאהוד אבריאל השיג באמת את הממון מן הג'וינט.           ומובן שמשה שרת יעשה את הכול,כדי שאספסוף זה לא יגיע לארץ ישראל.

ועכשיו מה קרה?

הכוונה של המוסד הייתה, שהטרנספורט יפליג באוניה 'הילדה', אך העיכובים של המעפילים שהגיעו לגבול הרומני רק ב-30.12.1939 והקרח על דנובה מאלץ את 'הילדה' לצאת בלעדיהם ב-8.1.1940.

באותם הימים הוסכם בין הריגול הבריטי ובין הסוכנות שהסוכנות תעזור ללא הסתייגות לבריטניה והריגול הבריטי הצהיר שאינו כפוף לחוקי ממשלת המנדט והספר הלבן (ז"א לא יפעל נגד עליה ב').

במאי 1940 לפני זה הצליח המוסד לרכוש אונייה, דאריאן 2 (לפי ספרה של דליה עופר "דרך בים", עמוד 86/87 משקר כאן דוד הכהן, איש הקשר עם הביון הבריטי, חבר הנהלת עיריית חיפה וראש סולל בונה, הכותב בספרו "עת לספר", עמוד 162 שהאנייה דאריאן (שקנה המוסד לעלייה ב') עומדת שנה וחצי ללא שימוש. דליה עופר במקרים אחרים של שקריו כותבת שזכרונו בגד בו.

דאריאן הייתה צריכה לקחת את מעפילי קלאדובו. היה קיץ, הדנובה לא הייתה קפואה ועצם המצאות הספינה בנמל רומני הייתה מאפשרת מעבר מיוגוסלביה לאורך הדנובה לנמל הרומני סולינה.

בינואר נאם הכהן בחיפה בזכות העלייה, אך בפברואר 1940 לפני כניסת איטליה למלחמה וללא מוקשים בים התיכון, הוא שלח את יהודה ארזי אל אנשי המוסד לעליה ב' אל רות קליגר שליחת המוסד ברומניה (המקלט האחרון של רות קליגר, עמוד 346) להגיד להם שהמדיניות הציונית השתנתה למען שיתוף עם אנגליה וצריך למסור את האוניה דאריאן, שבקשר אתו התנהל כבר משא ומתן לפני הקניה הרשמית) למען שיתוף זה, להשיט אותה במעלה הדנובה ולפוצץ אותה בדרך הנפט שעובר בדנובה, כדי להפסיק את העברת נפט מרומניה לגרמניה ולקצר את המלחמה בהרבה.

המוסד פנה ארצה ונמסר לו להמשיך את עבודתו כרגיל (מסר קדמון הממונה על רות קליגר, המקלט האחרון, עמוד 351). אך במקום לשלוח את הספינה לסולינה ברומניה שלח אותה שרת לאלכסנדריה שבמצרים ובאותה העת בא לקהיר עם דוד הכהן ואחרים ומכרו את הדאריאן לאנגלים.

סיבת המכירה נשארה לא מבוררת והפיצו בארץ שמועות רבות, ביניהם גרסתו של ארזי, השתלטות על הנמל הרומני קונסטנצה, טרפוד אנייה רוסית בים השחור ועוד. עם מכירת הדאריאן סגר שרת כל אפשרות של הצלת יהודים על ידי עליה ב'.

התחיל לחץ מוסדות וקרובים, להביא את הפליטים מיוגוסלביה ובמשך חודשיים אלו ניסו לפעול למען ההצלה. אבל היה ברור שאין אוניה וכל ההצעות הלא מעשיות התבדו. אך הרצון לעזור ורצון המעפילים עדיין לא נשבר והיה צורך לשבור אותו. וארע אסון 'פאטריה': 3 אניות מעפילים לא מאורגנות ע"י המוסד, היות ולמוסד לא היו יותר אוניות, הגיעו לנמל חיפה וממשלת המנדט החליטה להעבירם לאי מאוריציוס שבאוקיאנוס ההודי באוניה 'פאטריה'. היישוב רתח, אבל לא הייתה כל סיבה סבירה לפוצץ את 'פאטריה'. לאנגלים יש די ספינות אחרות להעבירם, אך שרת פקד לפי מכתב לידיד לפוצצה. הידיד היה רב חיים בלוך מניו יורק (לפי מאיר חזן, פרשת הפאטריה, עמוד 67). 270 איש מתו ביום שחור זה, בתאריך 25.11.40 היות והאוניה טבעה מיד הודות לחור של ששה מטרים מרובעים שנפער בה.

ושוב הלכו הסיפורים. בהתחלה הודיעו שהפיצוץ נעשה ע"י המעפילים עצמם, אחר כך היה צריך להודות שע"י ההגנה, אך ל'הגנה' לא היה מושג כיצד לטפל בחמרי נפץ. לא הודו שהחומר לפיצוץ הוכן ע"י האיש שעסק יום יום בחמרי נפץ, דוד הכהן לפי ספרו 'עת לספר' וספר אשתו המספרת בספרה: 'פורצי השערים'. וברור הקשר של חברות מילדות בין שרת והכהן.

אווילית האגדה, שקירות ה'פאטריה' היו חלשים. האנייה הייתה מתחת לים. לא הייתה אפשרות לבדוק את הקירות כבר ב-15.12.40 בישיבת הוועד הפועל של מפא"י אמר פנחס לבון: אנחנו יודעים, איך אגדות נוצרות בחיי עם. אין תמיד קשר הכרחי בין האגדה והאמת (מאיר חזן, פרשת הפאטריה, עמוד 82).

פקיד של השרות הדיפלומטי האנגלי מציין שלא היה יכול להיות אסון יותר מוצלח, להפסיק את ההברחה הזאת (הכוונה לעליה ב', לפי מאיר חזן, עמוד 84).

ובאמת טביעת 'פאטריה' ו'סלבדור' ביחד עם שינוי המדיניות הגרמנית הפסיקו  את העלייה  דרך הים (אותו עמוד). שינוי המדיניות הגרמנית היה מאוחר יותר.

סימי שפיצר היה ראש הקהילה היהודית ביוגוסלביה שעשה את הכול, לעזור למעפילי קלאדובו לעלות והתייאש לגמרי מן הקשר עם המוסד. כמובן הוא לא ידע על מכירת הדאריאן. עוד הייתה אפשרות להצלה. מוזר שהוא שמע על טביעת 'פאטריה' לפני המוסד ובאותו רגע הזה נשבר והרים ידיים. ומחשבתו: אם מעפילים טובעים אפילו בנמל חיפה, איך אפשר לשלוח מעפילים לדרך (לפי ספר "פרשת קלאדובו-שאבאץ,  וינר-עופר, עמוד 139).

איגוד הקהילות ביוגוסלביה מציין במפורש את אסון פאטריה כדי להפסיק בחורף 1940/41 את העזרה לעלייה ודואג שממשלת יוגוסלביה תכיר בהם כפליטים. לשרת לא הייתה דריסה בעלייה של בית"ר ושל מוסדות אחרים וספינותיהם הגיעו ארצה עד אסון פאטריה.

והסוף – כניסת הגרמנים ליוגוסלביה, עינוייהם ומותם של מעפילי קלדובו-שאבאטש. קשה להאמין שלמעפילים היו כל כך הרבה אכזבות בלי עזרת יד מכוונת. ואחר כך צנזורה על כך. נעלמו כל המכתבים של ראשי המעפילים אל תנועותיהם. לא טופל ברוצחים שהרגו בגז 8000 איש וביניהם הנשים והילדים של קבוצת קלדובו ואחר כך במשך אותה תקופה של חצי שנה עוד 22000 איש ואין סיבה אחרת מלבד ההשתקה.

ועוד: אין זכר לסיפור באוטוביוגרפיות של שרת ווייצמן. בקטע האינטרנט על שמריה צמרת אין זכר לדאריאן.

'יד ושם' מסרב לתרגם את הספר, שנכתב בגרמנית של 'הבריחה שנכשלה' לאנדרל ומנושב שבו ייסורי הנשים והילדים מתוארים במלא עצמתם וטוען ש"ספר אחד בעברית מספיק".

והביזיון הגדול: מוזיאון ההעפלה בחיפה קרוא על שמו של האיש, שמכר את דאריאן וגרם למותם של 270 איש בפאטריה.

 יהיה זכרם של מעפילי קלאדובו-שאבאץ ברוך ולא נשכח.

הם לא היו אספסוף כפי ששרת הרשה לעצמו לכתב.

 

יוסף מאי,  26.10.2012  

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial