מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

על יוסף מאי ופועלו להנצחת קורבנות קלאדובו-שאבאץ

על אודותיי / יוסף מאי

נולדתי בהנאו ליד פרנקפורט על נהר המיין בתאריך 27.5.1922. בשל המשבר העולמי בשנת 1929 אבי היה מחוסר עבודה והוריי התפרנסו מרוכלות. גרנו באותו בית שבו גר איש גסטאפו ובשנים משונות אלה אשתו ביקרה אותנו לעתים קרובות ואחד מחברי היה בהיטלריוגנד. הלכתי הודות לסטיפנדיה לשלוש גימנסיות: כללית, שאפילו המורה הנאצי הכיר בידיעותיי בהיסטוריה כללית וגרמנית, חרדית ואח"כ ליברלית עד כיתה י"ב.

ב-1936 הצטרפתי למכבי הצעיר. כשגברה האנטישמיות עברנו ב-1938 לפרנקפורט. היו לי שתי בררות: או לעבור לישיבה בגייטסהד, אנגליה, או לסמוך על מדריכי מרטין הירש להשיג לי סרטיפיקט ארצה והחודש היה אפריל 1939 ובעוד חודש בגיל 17 לא אוכל לעלות. בגלל המאמצים העצומים של הוריי ושל מרטין הגעתי בסוף אפריל להכשרה ברידניץ ושם פגשתי נערה מפרנקפורט בשם פרידל אפל. עבדנו ביחד בגינה ובהוצאת ביטאון וחיבור שירים מן ההווי של ההכשרה והתיידדנו. ובפרנקפורט היינו היחידים מרידניץ. ביקרנו אחד את השנייה, ליוויתי אותה להכשרה המקצועית שלה והיא ליוותה אותי לרכבת עם נסיעתי ארצה. חודשיים וחצי הצלחנו להתכתב. במכתב האחרון ביקשתי ממנה תמונה וכתבתי שאני לא אשכח אותה לעולם. חמישה ימים אח"כ פרצה המלחמה. ב-1942 הבנתי את גודל השואה, כמובן לא את ממדיה. רק כדי לא לחשוב התחלתי לקרוא ספרות קלה עד שאף בספרות זו השתלבה השואה. ב-1945 קראתי בעיתון, שאבדו עקבותיו של מרטין הירש ביוגוסלביה. ושמעתי שגם פרידל אפל, אותה נערה, נעלמה ביוגוסלביה.

בשנת 1949 הודיע לי אחד המורים שלי שהיה מקורב למשפחתי שהוריי היו בטרזין (מחנה טרזינשטאט) ומשם נשלחו מזרחה. האמנתי. ועם זאת ניסיתי לשכוח. הייתי בדגניה א' בנוער, בחולדה בהכשרה ומ-1942 חבר בקיבוץ חניתה ומאז עובד בהנהלת החשבונות עד עכשיו. התחתנתי ויש לי 3 ילדים ו-4 נכדים. ב-2004 הזמינו אותי להנאו והמדריכה שלנו הייתה מוניקה קינגרין ולא ידעתי שהיא סופרת וחוקרת שואה מן המצטיינות ביותר. ב-2008 הייתי בארכיונים של ויסבדן ואחרים בעניין חיפוש מקורות. בסתיו 2009 רצה בני לבקר בצ'כיה. ביקשתי אותו לבקר בטרזין ואז התברר לפי רשימות של אותו איש שכתב לי ב-1949 שהורי לא היו בטרזין. וחשבתי, אם זה לא נכון, אולי הידיעות על מרטין ופרידל גם הן לא נכונות והתקשרתי עם מוניקה במוסד השואה בפרנקפורט. התברר שמרטין נפטר, אך על פרידל לא ידוע כלום, שמה  איננו בספר הזיכרון, לא ביד ושם ולא על קיר הזיכרונות בפרנקפורט. באותה השיחה ביקשה אותי לעזור לה בשתי סדרות שהיא מכניסה לאינטרנט, האחת על ילדים ממדינת הסן, שנרצחו בשואה. הסכמתי והתחלתי לחפש אחר גורלה של פרידל אפל. פניתי למר ברנהרדט ביד ושם, שיעץ לקרוא את ספרה של דליה עופר. קראתי והספר שינה את חיי! אני מוכרח לדעת, מה היה שם. אחרי מאמצים רבים קיבלתי את רשימת הקרבנות גם מיד ושם וגם מג'ויאיש גן. הודעתי לג'ויש גן על הטעויות (אצלם וגם אצל רות קליגר כתוב שכולם נהרגו בזאזאויקה באותו היום). ברשימות הופיעה פרידל פרייס בתאריך יום הולדת 1.1.23 כמו של פרידל, שקיבלתי ממשטרת פרנקפורט, לאחר שמצאתי באחד השירים שלנו, את השם הרשמי שלה פרידריקה. היה לי ממנה רק הכתובת ושם החיבה. העתק דרכונה הושמד מזמן. התווכחתי עם יד ושם, הם טענו שזו מישהי אחרת. האמנתי, לאחר טענתם, שכל מי שלא זוכר את יום ההולדת רושמים שנולד ב- 1.1. ביקרתי פעמיים בארכיון הציוני. מצאתי כתובת דודה באנגליה, מכתב, שהגלויה האחרונה שלה באה משאבאץ וכתובת אחיה, שעזב את ישראל ב-1956 והיגר לסן פרנסיסקו. עזבתי את הארכיון ונזכרתי במשמעות של שנת ההגירה: פיצויים. פניתי לארכיון של ויסבדן וביקשתי פרטים בעניין משפט הפיצויים. קיבלתי את כל תיק הפיצויים וכתוב שם שפרידל התחתנה עם וולטר פרייס והוצהרה כמתה ב-8.5.45. רשמתי אותה עם הפרטים הנכונים ביד ושם, רשמתי אותה בספר הזיכרון הגרמני בברלין והודעתי על התוצאות למכון השואה בפרנקפורט. אך לסדרה חסר דבר אחד –  תמונה. אותה תמונה שביקשתי שתשלח לי ב-25.8.1939. חיפשתי את אנשי ההכשרה שלנו מרידניץ. אך רק חמישה הגיעו ארצה, היות והיה טיפול כושל בוויזה של האחרים כולל של פרידל, מה שכבר ידעתי ממכתבי הוריי מ-1939. אף אחד מהם לא נשאר בחיים. ראיתי בלוחמי הגטאות תמונות שצילם אהוד נהור בקלדובו ופניתי למוזיאון השואה בוושינגטון ששם נמצאים האוריגינלים, מצאתי תמונה אחת לא ברורה. כל הזמן ניסיתי לאתר בעזרת מוסדות את כתובותיהם הנוכחיות של שני הקרובים, בני הדור השני, וכשלא הצלחתי בגלל חוסר הרצון של המוסדות האלה, פניתי קודם כול לסוכנות חיפוש באנגליה והשגתי את בת בן הדוד, שממנה קיבלתי אותה הגלויה משאבאץ ולעומת כל המעפילים האחרים פרידל לא כתבה על דאגותיה, אלא רצתה לעזור לקרובים בגרמניה ואנגליה. קיבלתי גם תמונה – שוב פעם לא ברורה. ואז מצאתי סוכנות חיפוש בארצות הברית והם מצאו את בן אחיה. במייל הראשון הוא כתב לי שאמו, גיסתה של פרידל, הייתה עם פרידל באוניה והבנתי שהיא ניצולת קלדובו. ומאז אני מתכתב אתה והיא מעודדת אותי בעשייה. חיברתי גם בין שני הצדדים של המשפחה. ושוב דיווחתי לפרנקפורט. מאז חיפשתי קברים של הנשים שמתו במחלה וקבורות במקום לא ידוע בבלגרד, ורשימת ילדים כדי לדעת את המספר של הקרבנות.

עכשיו נשארו לי שתי הבעיות שעמדו בפני החוקרים: לשם מה נמכרה ה"דאריאן" ולמה דווקא פה ההשתקה ופעולת הצנזורה של המדינה. קיבלתי ניירות שפורסמו רק עתה, על כך שהאנגלים רצו להשתמש באוניה בים הפתוח וממשלת אנגליה לא התכוונה לחבל ברומניה הניטרלית. ואז התברר שהדאריאן כספינת ים אינה מסוגלת לשוט במעלה הדנובה וכל מה שמישהו (?) סיפר לאנשי עלייה ב' היה שקר. ובסוף נתקלתי בכך שמוזיאון המעפילים בחיפה קרוי על שם דוד הכהן ופניתי לנציב התלונות. זה היה הקש האחרון.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial