מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

טל ליטבק-הירש ואלון לזר, בין עבר לעתיד: זיכרון השואה כטראומה קולקטיבית-תרבותית והנצחתו בעיני בני הדור השלישי בישראל

טל ליטבק-הירש ואלון לזר, בין עבר לעתיד: זיכרון השואה כטראומה קולקטיבית-תרבותית והנצחתו בעיני בני הדור השלישי בישראל*

 

* מוקדש בהערכה לפרופ' דן בר-און ז"ל, שנפטר במהלך כתיבת המאמר, לאחר מחלה ארוכה.

 

מבוא: טראומה וזיכרון

טראומה קולקטיבית מוגדרת כחוויה פסיכולוגית המשותפת לקבוצה חברתית כלשהי. אירועים טראומתיים שחווה חברה יכולים ליצור שינוי ברקמה ובהוויה החברתית.[i] טראומה תרבותית מתרחשת כאשר חברי קולקטיב שקבוצתם חוותה אירוע מזעזע, מרגישים שהותיר בהם חותם בל יימחה, עיצב את הזיכרון הקולקטיבי ושינה לעד את הזהות המשותפת שלהם.[ii] לפי וולקן, אסט וגריר(Volkan, Ast and Greer) [iii] רק טראומה שמקורה במעשיהם של בני אדם אחרים (ולא כתוצאה של אסון טבע) יכולה להוביל להשפעות רב-דוריות חברתיות, ובכך להותיר טראומה קולקטיבית המעצבת את זהותם של בני הדורות הבאים, אפילו אלה שלא חוו את הטראומה במישרין. חוקרים אלה מסתמכים על גישתו של פרויד (Freud),[iv] שהציג את הצורך להתאבל כדרך להתמודד עם טראומה.

וולקן ועמיתיו טוענים כי במצבים כגון השואה, שבהם האפשרות להתאבל אינה קיימת, ממשיכים הרגשות הקשים ללוות את היחיד ואת הקבוצה, גם אם לכאורה, שגרת חייהם נמשכת. כך מייצר תהליך ההזדהות עם דמויות ההורים, סימנים חוזרים של פוסט-טראומה, שניתן לזהותם ברמה הקלינית.

הזדהות זו מביאה להעברת הייצוגים המנטאליים של הטראומה מהורים לילדים, בצורה של פנטזיות, שאיפות, והגנות (ייצוגים מנטאליים שונים). וולקן ועמיתיו מציינים שהפנטזיות הלא-מודעות שמקורן בהיסטוריה הטראומתית, אינן משקפות בהכרח את הטראומה הספציפית שעברו בני המשפחה. התהליך הבין-דורי, הופך את הטראומה הקולקטיבית למעין "גן חברתי" (social gene) העובר מדור לדור. "גן" זה יוצר אחדות בין חברי הקולקטיב ומאפשר קשר מיוחד ביניהם. תהליכים אלה מתרחשים גם מחוץ למסגרת המשפחתית, כגון מסגרות חינוכיות וכמו גם באמצעי התקשורת.

לפי וולקן ועמיתיו, יכולה חברה לחוות טראומות במשך ההיסטוריה, אך רק טראומה אחת נעשית "הטראומה הנבחרת" (chosen trauma), לדוגמה: אצל ניצולים מאסון או אצל מחולליו, טראומה זו מונחלת לדורות הבאים. הטראומה הקולקטיבית יכולה להתקיים במשך זמן ארוך בלא שנוכחותה תורגש באופן פעיל בחיי הקבוצה ובחיי היחידים המרכיבים אותה. אולם במצבים מסוימים היא יכולה לחזור ולהיות נוכחת. וכך, במצב של סכנה (ממשית או נתפסת), רגשות של חרדה, פחד, ועוינות שמקורם, למשל, בטראומה הקולקטיבית היהודית, מתעצמים לנוכח הקונפליקט העכשווי. האויב נתפס כמפחיד וכמאיים, מעבר לאיום שהוא מהווה במציאות, וכך גם התגובה אליו. באם הקבוצה נמצאת בעמדת כוח, הצורך לנקום (נקמת העבר) עלול להתפרץ, ואם כוחה של הקבוצה מוגבל, תחושת הקורבנות מתחזקת אף יותר. במצבים קיצוניים (מעוררי חרדה) יכולים חברי הקבוצה לבצע מעשים בעלי אופי סדיסטי (או מזוכיסטי), ולהתנהג באכזריות בלתי נתפסת כלפי אחרים, כאשר  המניע אותם הוא הצורך (המודע והלא מודע) לשמור על הזהות המשותפת של הקבוצה ולהגן עליה מאימת העבר הקולקטיבי הטראומתי.[v]

גישתו של אלכסנדר (Alexander)[vi] מציגה את השואה, וכך גם טראומות אחרות, כטראומה תרבותית (cultural trauma). לשיטתו, כאשר חברי קולקטיב מסוים מרגישים שקבוצתם חוותה אירוע מזעזע שהותיר בחבריה חותם בל יימחה, עיצב את הזיכרון הקולקטיבי שלהם ושינה לעד את הזהות המשותפת שלהם או אז מתרחשת טראומה תרבותית. הטראומה התרבותית היא תוצר של הבנייה חברתית, והיא נוגעת לאירוע שנבחר בידי הקולקטיב כולו. אירוע זה נבחר, משום שפגע בצרכים הבסיסיים של חברי הקבוצה, דהיינו צרכי ביטחון, סדר, אהבה וקשר.

כדי שאירוע ייעשה  לטראומה תרבותית, מציגים קובעי המדיניות, שהם ה"שחקנים" החברתיים המרכזיים, את האירוע, כפצע קולקטיבי נורא שממנו אי אפשר להחלים, כנרטיב-על המתאר תהליך של הרס חברתי וערכי, תוך דרישה להכרה בעוול שנגרם להם ולתיקון רגשי, ממסדי וסימלי. טענה זו מועברת לחברי הקולקטיב באמצעים סימליים וחינוכיים (כגון ספרות וביוגרפיות), וגם באמצעות ממסדיים (כדוגמת מערכת החוק הישראלית במשפט אייכמן). בצורה זו מקבלים חברי הקולקטיב תשובות לשאלות: מהו טבעו של האירוע? מתי התרחש והיכן? מהו הכאב שנגרם בגינו לחברי הקולקטיב?  מי הם הקרבנות ומה הקשר שלהם לקולקטיב? מי הם מחוללי הפשע? מהי אחריותם הקולקטיבית לטראומה? מכלול זה הופך את האירוע הטראומתי לבעל רלוונטיות תרבותית-חברתית, כזיכרון הנושא עמו משהו של קדושה ומייצג ערכים החשובים במיוחד לקולקטיב, זיכרון שקיומו חיוני לאינטגרציה הפנימית של החברה שעברה את הטראומה. יש הטוענים שזהות קולקטיבית היא תוצר של תהליך הבניית זיכרון קולקטיבי, שהרי כל קבוצה זקוקה למנגנון אשר יתווך וייצור המשכיות בין ההווה שלה לבין עברה, ויאפשר לה להגדיר את קיומה בהווה לאור עברה.[vii]

יעל זרובבל[viii] רואה בזיכרון הקולקטיבי גורם המתווך בין העדויות והמסמכים ההיסטוריים לבין השיח החברתי והפוליטי של ההווה. כך ההיסטוריה תוחמת את אפשרויות התמרון של עיצוב הזיכרון הקולקטיבי. עיצוב הזיכרון יכול להיות סלקטיבי, אולם הוא מקובע למסגרת של עדויות ורשומות היסטוריות. ד. סטורקן (Sturken)[ix] טוענת, כי הזיכרון מהווה אמצעי להתחבר אל העבר, לנהל איתו דיאלוג, ליצור ערכים ומיתוסים בתרבות ולהגדיר את זהותנו בתוך התרבות שבה אנו מתקיימים. הזיכרון בנוי כסוכן פעיל ביצירת נרטיבים, משמעויות, וכן בניסוח ערכים ורעיונות, בעיצוב ובהגדרת זהות. לטענתה, במסגרת ההבניה הלאומית של חברה ישמש הזיכרון הקולקטיבי כגורם מגבש, אולם לא בהכרח כגורם לסולידריות, לאינטגרציה, ולקונצנזוס בחברה. הזיכרון פועל כך, משום שהוא מהווה גם שדה שבו מתרחשים מאבקים על בסיס מעמדי, פוליטי ו/ואו אחר, על אופני ייצוג העבר ועל עיצוב פני החברה בהווה.

 

זיכרון השואה כטראומה קולקטיבית ותרבותית בחברה הישראלית

 עמוס אילון[x] טען שהעיסוק האובססיבי של היהודים-הישראלים בשואה, מציב אותה כטראומה קולקטיבית לאומית. ברוח דומה, ליבמן ודון-יחיא Don-Yehiya) (Liebman and[xi] סבורים כי השואה מהווה אבן יסוד בחברה האזרחית בישראל, בשל אופייה הטראומתי, ההופך אותה לאחת מאבני היסוד של הדת האזרחית הישראלית. לפי ויצטום ומלקינסון "השואה מתבלטת כטראומת יסוד קולקטיבית. זכר הכור המצרף, שבו נשמד שליש מבני העם היהודי, מסתנן לכל דבר. בהשפעתו, כל איום, אמיתי או דמיוני, מועצם ולובש צורות חדשות כאילו הוא נתון להשפעתו של הזכרון הטראומטי . השואה הותירה חותם בל יימחה על הנפש הלאומית."[xii]

בשנים שקדמו להקמתה של מדינת ישראל ובשנים הראשונות לקיומה, היה יחס של חשדנות ולעיתים אף עויינות כלפי ניצולי השואה. לאחר מלחמת ששת הימים, ובעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים, השתנה היחס לקרבנות השואה ולניצולים. ששת המיליונים לא נחשבו עוד ל"צאן שהובל לטבח" אלא לקדושים שנהרגו על קידוש השם. בסכמה הציונית החדשה נשאר בעינו הניתוק מן הגלות, אך היחס אל הכוחות שהביאו להשמדת הגלות, לבש צורה חדשה והם נתפסו כאויביה של מדינת ישראל. נטייה זו גברה עם עלייתו של מנחם בגין לשלטון ב-1977.[xiii] על פי סכימה זו, היהודים הם "עם לבדד ישכון" וחורבן הגלות בשואה הוא ההוכחה החותכת לחולשה המסוכנת של העם היהודי כאשר הוא חי מחוץ למולדתו וכן לאדישותו הנצחית של העולם לגורל היהודי.[xiv] 

ביטוי לכך אפשר למצוא בממצאים הבאים: סקר שערך יאיר אורון[xv] בין פרחי הוראה בסוף שנות השמונים, הצביע על העובדה שהשואה נתפסה אצל המשיבים כמאורע היסטורי שהשפיע בצורה העמוקה ביותר על חייהם, אפילו יותר מאשר הקמת מדינת ישראל. שומן, ויניצקי-סרוסי, וינוקור ,(Schuman, Vinitzky-Seroussi and Vinokur) [xvi] שביקשו מישראלים-יהודים בשנים 1999 ו-2000 לציין את האירועים החשובים ביותר שהתרחשו בשישים השנים האחרונות, מצאו כי בתשובותיהם דורגה  השואה כשלישית בחשיבותה, לאחר הקמת מדינת ישראל ולאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין. אך בזמן שביחס לשני אירועים אלה נמצאו הבדלים בין המשיבים בהתאם לדתיותם, גילם, השכלתם, מוצאם, ונטייתם הפוליטית הבדלים המשקפים את השסעים הקיימים בחברה הישראלית - לא כך באשר לשואה. את השואה הזכירו המשיבים במידה דומה, ללא קשר למשתנים הללו. מן הממצאים הסיקו החוקרים כי השואה מהווה מרכיב חשוב בהבניית הזהות היהודית-ישראלית, הנובעת מעוצמת נוכחותה בזיכרונות הקולקטיביים של היהודים-ישראלים, ומשפיעה גם על גיבוש עמדותיהם ביחס להווה ולעתיד. גם מחקרה של צ'ייטין, (Chaitin)[xvii] שעסק בתהליכים בין-דוריים בקרב משפחות של קרבנות וניצולי שואה, הצביע על כך שהשואה היא אירוע רב משמעות ורלוונטי בחייהם של מתבגרים ושל נכדים של ניצולי שואה (הגם שרבים מהם לא ידעו להסביר מדוע ו/או כיצד היא רלוונטית לחייהם).

גורם רב עוצמה בעיצוב זיכרון השואה בישראל, מהוות המערכות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות. המחקר של לזר, ליטבק-הירש וצ'ייטין (Lazar, Litvak-Hirsch and Chaitin)[xviii] בחן כיצד תופסים בני הדור הצעיר בישראל, ללא קשר להיותם צאצאים למשפחות של קרבנות או ניצולי שואה, את השפעת השואה על החברה והתרבות בישראל. המחקר העלה כי הם רואים בשואה טראומה תרבותית, שהשלכותיה באות לביטוי בסוגיות של ביטחון, חינוך ותרבות.

חלק חשוב בעיצוב השואה כטראומה תרבותית ובשמירתה, בא לביטוי באופן הנצחתה. פרידה ( N. H. Frijda )[xix] טוען כי בני אדם מנציחים אירועים שהם רואים אותם כרבי משמעות מבחינה רגשית, אם כאלה שהתרחשו בעברם האישי ו/או כאירועים המהווים חלק מהעבר הקבוצתי. ההנצחה מאפשרת לשמור על זיקה אל מי שאבדו ואינם עוד, כמו גם אל מי שחולקים עמם אותו עבר (אישי ו/או קבוצתי), או אל מי שירצו לחלוק עבר זה.

לפי פלדמן,[xx] בשני העשורים האחרונים אנו עדים לפעילות קדחתנית של שימור וייצוג השואה באמצעות פרסום עדויות, הפקת סרטים, והקמת מוזיאונים ואנדרטאות, בשיעור גבוה יותר מאשר בארבעים השנים הראשונות לקיומה של ישראל. עם זאת, בצד אופני ההנצחה של מנגנונים ממסדיים, המעוגנים במושגים של ה"זכור" וה"שמור", מציינת נעמן ארד (Arad)[xxi] במחקרה קולות אלטרנטיביים הנשמעים והעוסקים גם הם בשימור והנצחת השואה אך בצורה שונה מהמקובל. קולות אלה קוראים לחיזוק המסר האוניברסאלי של השואה,[xxii] ולהגברת ההשתתפות ב"טקסים אלטרנטיביים" המתקיימים ביום השואה. מצב זה מורה על ריבוי קולות הנשמעים כיום בדרכי השמירה על זיכרון השואה והשלכותיה על החברה הישראלית.

נוכח מגוון קולות אלה, עולה השאלה כיצד יש להמשיך ולקיים את זיכרון השואה. הפילוסוף היהודי-אמריקני לנג (Lang)[xxiii] חתם את ספרו עתיד השואה: בין היסטוריה לזיכרון, בפרק הנושא את השם "לקחים ללימוד, או מהו עתידה של השואה?". בפרק זה כותב לנג כי כאשר בוחנים את השאלה בדבר עתידה של השואה, יש לעמוד על כך שכל מי שנותר בחיים ומי שנולד לאחר 1945, בלא קשר לזהותו, חי בתקופה שהיא בגדר "פוסט-שואה" (Post-Holocaust). מכך נגזר הצורך להיות מודע לשני היבטים הקשורים לתקופה של פוסט-שואה. האחד: אירועים שהתרחשו לאחר השואה, יכולים, בדומה למהלך ההיסטוריה עצמו, להציג  את השואה כאירוע בעל חשיבות שולית או זניחה, על אף העובדה שהניצולים, ילדיהם ונכדיהם, עדיין מתמודדים עם השלכותיה. האחר: זיכרון השואה עבר מיסוד, ולפיכך קיים מגוון של ייצוגיה. ייצוגים אלה יכולים להיות פוליטיים, רגשיים, ואף בעלי אופי וולגרי, והם יכולים להתחזק או להיעלם, בגלל אופי הזיכרונות שיועברו מדור לדור, הן ברמה האישית משפחתית הן ברמה הקולקטיבית ממסדית.

עבודתה של קדרון[xxiv] שחקרה קבוצות תמיכה של בני דור שני העלתה, כי בני דור זה תופסים את עצמם כנושאי זיכרון השואה וכמחויבים להעברתו לבני הדור השלישי באמצעות שימור הסיפורים המשפחתיים והדיון בהם, ולהבטחת המשכיותו של הזיכרון ברמה הקולקטיבית. את בני הדור השני המביעים מחויבות זו הגדירה קידרון כ-"נשאי הזיכרון". אך בשעה שקדרון מדגישה את הצורך של בני הדור השני להעביר את הזיכרון הקולקטיבי, טוענים בר-און, צ'ייטין וליטבק-הירש ובר-און,[xxv] כי רבים מבני הדור השני, מיעטו לדבר עם ילדיהם על מה ששמעו או ידעו, ולעיתים אף נמנעו מכך לחלוטין. עם זאת, חלקם קיבלו מהוריהם הניצולים, בצורה בלתי מודעת, תפקיד של "נרות זיכרון"[xxvi] לבני משפחה שנספו. המודעות לתפקיד ולהשלכות הפסיכולוגיות המורכבות שלו עליהם, התפתחה אצל רובם, רק בגיל מבוגר.

לעומתם, דווקא בני הדור השלישי, שברו את קשר השתיקה ופרצו צוהר ב"חומה הכפולה", שנבנתה בין בני דור ראשון לשני.[xxvii] צוהר זה בא לידי ביטוי בעניין ובסקרנות שמגלים בני הדור השלישי לגבי עברם של סביהם וסבתותיהם ניצולי השואה, וגם בנכונות ולעיתים גם ברצון, להקשיב לסיפורים של הסבים והסבתות, תוך יכולת להכיל אותם רגשית.

נוכח הדברים שתוארו, השאלה הנשאלת היא כיצד תופסים צעירים יהודים ישראלים, בני הדור השלישי, שנולדו בישראל עשרות שנים לאחר הטראומה של השואה, את משמעות השואה ואת השלכותיה, ובאיזה אופן הם רוצים להעביר אותה לדורות הבאים. כדי לבחון סוגיות אלו נתמקד בשלושה נושאים: תפיסת השואה כטראומה קולקטיבית ותרבותית בקרב בני הדור הצעיר בישראל, תפיסת ההשפעה של השואה על החברה הישראלית, ותפקידם של בני הדור השלישי כנשאי זיכרון השואה.

 

מערך המחקר

בקיץ 2007 ערכו הכותבת הראשונה וכמה עוזרות מחקר שהכשירה והדריכה, ראיונות עומק עם שישים צעירים יהודים חילוניים, ילידי ישראל ובוגרי מערכת החינוך הישראלית, בגילאים שבין עשרים לשלושים.

מחצית המרואיינים היו נשים, והיתר גברים. מרביתם היו סטודנטים רווקים בשנת הלימודים האחרונה, או מי שסיימו את לימודיהם בשלוש שנים האחרונות קודם לעריכת המחקר, ומיעוטם נשואים צעירים ללא ילדים. מחציתם היו נכדים לסבים וסבתות שעברו את השואה (דור שלישי משני הצדדים), ויתרם נכדים לסבים או סבתות שחלקם עברו את השואה (דור שלישי מצד אחד).

הראיונות נערכו בבתי המרואיינים, נמשכו בממוצע כשעתיים ועסקו במגוון סוגיות (אישיות, משפחתיות, חברתיות, חינוכיות ותרבותיות) הקשורות לתפיסות השואה והשפעתה על היחיד והחברה הישראלית. כל הראיונות נערכו בעברית, ותומללו בידי המראיינות.

 

ממצאים

בדומה למחקרם של לזר, ליטבק-הירש וצ'ייטין[xxviii], גם במחקר זה לא נמצאו כל הבדלים בין בני הדור השלישי שהם צאצאים למשפחות שבהן כלל בני הדור הראשון, או מרביתו, חוו על בשרם במישרין את השואה (דור שלישי משני הצדדים), לבין צאצאי משפחות שבהן רק חלק מבני הדור הראשון חוו אותה (דור שלישי מצד אחד). על-כן, הניתוח שלהלן דן בתפיסות זיכרון השואה של כלל המשיבים כמקשה אחת. בכדי להביא בנאמנות את הדברים שנאמרו מובאים דברי המשתתפים כלשונם, ללא תיקונים, ובשם בדוי.

 

א. זיכרון השואה כטראומה קולקטיבית-תרבותית

המרואיינים התבקשו לציין, האם לדעתם ניתן לתפוס את השואה כיום כטראומה קולקטיבית ותרבותית בישראל ואם כן מדוע. מרבית המשיבים השיבו על כך בחיוב. כך לדוגמא אמרה מירה, בת 24: "נראה לי שזו טראומה מסוימת שנשארה בחברה, בתור קולקטיב של חברה זה נשאר, כשהפחד הוא שזה יקרה שוב". בשביל מירה הפחד הוא תחושה קולקטיבית, מאפיין שהיא נושאת כיהודיה. מירה לא ציינה בראיון כי היא מפחדת משואה נוספת ברמה אישית, אך כחלק מקולקטיב היא מחויבת לתחושת הפחד הקולקטיבי. גם רווית, בת 24, ציינה כי לדעתה העובדה שכולם מזדעזעים מסמלי השואה באופן דומה, מצביעה על היותה טראומה קולקטיבית תרבותית:

אני כן חושבת שזו טראומה קולקטיבית כי אני כן חושבת שכל אחד בגיל שלנו, או רוב בני גילנו אם הם רואים, לא יודעת... מגן דוד צבוע בצהוב, אז אני חושבת שלכולם זה עושה קונוטציה שלילית נוראית. אני חושבת שכל אחד מאתנו אם הוא שומע סיפורי אנטישמיות באירופה אז הוא מייד חושב על ספרים שהוא קרא, על סרטים, על מה עבר העם היהודי. דווקא בגלל שכל דבר כזה קטן גורם לנו לעשות קונוטציה למשהו אז זה כן אומר שזה מוטבע בתוכנו כטראומה.

 

היו מרואיינים שהתייחסו לאופן שבו השואה מובנית באופן ממסדי כטראומה קולקטיבית ותרבותית. טליה, בת 26, ציינה: "יש הבניה של זה [השואה] כטראומה קולקטיבית, כאילו מלמעלה, גם מי שלא... קשור לשואה באופן ישיר, הוא חייב לראות את השואה כמשהו אישי שלו, כמשהו שהוא חייב להיות עצוב עליו". טליה, כמו מרואיינים אחרים, הצביעה על האופי הממסדי של זיכרון השואה, שלו משקל נוסף לזה המתלווה לשמיעת עדויות אישיות מבני משפחה ניצולים.

נדב, בן 25, דיבר על תהליך החיברות בהקשר לשואה כמשהו טבעי וברור, כחלק מההוויה הקיומית בישראל:

אני לא זוכר את הנקודה שאמרו לי 'שב... הייתה שואה...' אבל זה משהו כזה שאתה נולד לתוכו, את בטח יודעת למה אני מתכוון... בואי נגיד שהייתי באנגליה והייתי מדבר עם אנשים אז יש הרבה שזה לא מובן להם מאליו, יש חלק שלא יודעים מה היה שם... אבל לנו זה מאוד מובן מאליו כי אנחנו גדלנו לתוך זה, נולדנו לזה.

 

מרואיינים רבים התייחסו ליום השואה, לטקסים ולסרטים, כמעצבי השואה כטראומה קולקטיבית בישראל. למשל, רחל, בת 23: "כן, יום השואה זה ללכת לטקסים, לראות סרטים עצובים, להרגיש אולי קצת אשמים, תמיד אותו דבר, מלמדים אותנו מגיל אפס שזה היום, אלה הטקסים וזאת השואה, הטראומה שלנו". מראיונות רבים עלתה תחושה של חוסר נוחות באשר לאופני החיברות של זיכרון השואה בידי הממסדים. המרואיינים ציינו כי הם מקבלים  את יום השואה כחלק מזהותם הקולקטיבית, ואת השתתפותם בטקסים וצפייתם בסרטים התיעודיים המשודרים במהלך יום זה. עם זאת, הובעה בדבריהם ביקורת באשר למהותו של יום השואה ובאשר להבנייתו הממסדית. אצל רבים נתפס יום זה כמעורר דיסוננס קוגניטיבי בגלל המחויבות שהם חשים לעצב, לאבל ולמתן הכבוד הראוי לאירוע, אך בה בעת הם חשים גם כי זה אירוע אחד ויחיד בשנה, שבו הם נדרשים להפגין עצב, ולכן, הוא מעורר תחושה של זיוף ומלאכותיות.

יעל, בת 23, ציינה: "ימי הזיכרון זה בעיה גדולה, זה כופה עלייך לזכור ביום מסוים ולהיות נורא עצוב כל היום. באופן כללי, אני חושבת שמאז שגמרנו בית ספר, ימי זיכרון הרבה יותר עוברים לידך".

לכך הוסיפה מיכל, בת 25: "אני פשוט נתקעת מול הטלוויזיה ורואה כמה שיותר סרטים על השואה... אני חושבת שאיפה שהוא זה נשאר אותו היחס (כלפי יום השואה)... אני כן משתדלת להיות בטקסים, אבל גם לא תמיד. אני חושבת שזה פשוט סוג של קלישאה שאומרים את אותו טקסט מיליון פעמים בלי רגש ובלי הבנה של מה היה שם". כנגד האופן שבו היא רואה את יום השואה בצורתו הממסדית, העמידה מיכל את תחושותיה שלה ביום השואה, כיום שבו אפשר לדבר עם סבתה על העבר המשפחתי: "במשפחה דווקא מדברים על זה". וחגית בת 23, הוסיפה: "זה יום שאני הולכת לסבתא, יושבת איתה, מדברים, היא מספרת לפעמים, זה לא קל, אבל חשוב". 

עוד ציינו המרואיינים את הזיקה שבין הקמתה של ישראל ומהלכיה לבין זיכרון השואה. וכך הציג יורם, בן 23, את הדבר: "מההתחלה, מהיסוד, קודם כל מהמילה מדינה, מהקיום שלנו כמדינה, הקשר שלה ושל השואה הוא ישיר". אורי, בן 25, אמר:

לדעתי, [השפעת השואה מתבטאת] בכל התחומים... הטראומה הזו הקולקטיבית של השואה היא חלק מהמהות של המדינה, מראש המדינה קמה עליה... כל מה שנבנה - נבנה לאור זה, הרבה תפיסות נבנו לאור זה, כך שאי אפשר להתחמק מזה היום, אם זה כקונטרה, כנגד 'זה' או בעד 'זה'... הכול 'לאור השואה'.

 

אורן, בן 24, הציג את השלכות השואה על החברה בישראל בצורה הבאה:

אני חושב שבגדול כל מה שאנחנו עושים מושפע מהשואה. נתחיל מזה שאנחנו פה ואיך שישראל מתנהלת כמדינה, גם בתוך המדינה, גם באיך מקבלים דברים, גם באיך מתנהגים ובעיקר ההתנהגות כלפי חוץ היא כולה פוסט-טראומה של השואה, זה נראה לי גם לא סתם, כי הרבה דברים מאוד הגיוניים, אבל אין לי ספק שזה הדבר הכי מעצב במדינה. 

 

לסיכום, את השואה תופסים הצעירים בני הדור השלישי כטראומה קולקטיבית ותרבותית, כחלק מתהליך החיברות בישראל, וכמשפיעה על מדיניות החוץ והפנים של ישראל.

 

ב. הדיון בדבר ההשפעה הפוחתת של השואה על החברה הישראלית

אף כי המרואיינים הביעו את הדעה שהשואה,  נותרה גורם רב עוצמה בעיצוב פניה של החברה הישראלית, בגלל היותה טראומה קולקטיבית וטראומה ותרבותית, הרי חלקם ציין שהשפעתה פוחתת.

תופעה זו הוסברה בכמה אופנים. היו מי שקשרו במפורש את הירידה בעוצמת ההשפעה של השואה על החברה הישראלית למה שהם הגדירו כ"זילות השואה", ובעיקר בהקשר הפוליטי שעושים בה. ברוח זו התבטא אלעד, בן 24: "נראה שכל נושא השואה עובר איזה שהיא זילות מאד גדולה בחברה הישראלית. לכל אחד כאן אפשר לקרוא נאצי." אמיר, בן 26, הוסיף: "זה הופך להיות יותר פוליטי, יותר כמו סוג של פרסומת. בקרב הצעירים זה הולך ודועך, ובקרב ההנהגה והפוליטיקה זה פשוט ג'וקר שנוח להם להשתמש בו".

אחרים סברו שחילופי הדורות הם המביאים להשפעתה הפוחתת. לפיהם, הדור הצעיר בארץ מושפע מהשואה פחות, בהשוואה לבני הדור השני, ויש להניח כי עם חילופי הדורות השפעת השואה תפחת. לדוגמא, שי, בן 27:

הדור הצעיר בארץ... אני יכול לשער שהיום הוא פחות מושפע מהדור שלנו, כמו שהדור שלנו פחות מושפע מהדור של ההורים שלנו. זה טבע הדברים, הזמן רץ קדימה ואנחנו הולכים ומתרחקים מהתקופה שבה זה היה. וככל שמתרחקים, זה פחות משפיע. אין אפס.

 

גישה דומה אפשר לאתר אצל גלית, בת 22:

אני חושבת שככל שעובר הזמן יש דעיכה ושחיקה של השואה ואני חושבת שאם פעם אפשר היה לטעון בחוזקה שהשואה היא טראומה קולקטיבית, אז היום כבר לא ניתן לטעון את הטענה הזאת. הדור הצעיר... הרביעי לא מושפע יותר מדי מהשואה ובטח שלא תופס אותה כטראומה, לדעתי. 

 

ואפרת, בת 24, הוסיפה: "לאט לאט, ככל שעוברים הדורות, מתנתקים מהנושא הזה יותר ויותר, רגשית... זה הולך ודועך".

 

ג. תפיסתם של בני הדור השלישי את עצמם כנשאי הזיכרון של הטראומה

נוכח העמדות המקוטבות שעלו בדברי המרואיינים בשאלת המשכיותו של זיכרון השואה והשפעתו המעצבת על מאפייניה של החברה הישראלית, עולה שאלת נכונותם של בני הדור השלישי לתרום לחיזוקו של זיכרון זה. בני דור זה  לא יוכלו עוד לפגוש במישרין את מי שחוו את השואה על בשרם, וזיכרון השואה שלהם   יתבסס בעתיד על היבטים תרבותיים-חברתיים ועל העברה של סיפורים משפחתיים.  כדי לבחון היבט זה הוצגה השאלה הבאה: כיצד את/ה רואה את התפקיד החינוכי שלך בעתיד כנשא/מעביר זיכרון של השואה לדור הבא?"

בקרב המרואיינים התגלו שתי מגמות מובחנות. מרביתם הציגו את עצמם כמחויבים להעברת זיכרון השואה, אולם אך ורק במסגרת המשפחתית, וכדי לשמר את הזהות המשפחתית לדורות הבאים. היתר סברו, כי מעבר לשימור המורשת המשפחתית, עליהם לעסוק גם בשימור הזיכרון ברמה הקולקטיבית.

 

1. נשאי הזיכרון ברמה המשפחתית

בקרב קבוצה זו בלט חוסר שביעות הרצון מהדיון הממסדי בזיכרון השואה כפי שהוא בא לידי ביטוי במערכת החינוך ובטקסי יום השואה, ורצון להעביר את הסיפור המשפחתי בעוצמה דומה ככל האפשר לזו שהם חוו כאשר שמעו אותו מבני הדור הראשון. גל, בן 27, ציין:

אני לא רואה את עצמי כאיש חינוך, אבל זה משהו שביום מן הימים אני אקים משפחה, יהיו לי ילדים, תהיה לי אינטראקציה עם אנשים, שזה חלק מהשיח, אני אתעסק עם זה, יהיה לזה קשר לנושאים שמעסיקים אותי, לרצון שלי, למשל, לעשות מיפוי שורשים של כל המשפחה, שיהיה לי להנחיל לדורות שאחרי, למי שלא זכה להכיר את סבא וסבתא שלי, למי שלא זכה לשמוע את הסיפורים שאני שמעתי על איך זה לגור באיזה כפר בפולין שכוח אל, בפירוש יהיה לי תפקיד.

 

תפיסות דומות אפשר למצוא אצל יאיר, בן 26.

כשיהיו לי ילדים יהיה לי מאוד חשוב להעביר אליהם את מה שאני יודע על השואה. כמו שפעם העבירו את התורה שבעל פה. אין מה לעשות... חייבים להעביר את זה הלאה, כדי שהמקור מידע שלהם על השואה לא יהיה רק בית ספר או "רשימת שינדלר", אלא גם מסיפורים משפחתיים, אני אהיה חייב לקחת על עצמי את התפקיד של הובלת הזיכרון.

 

שרון, בת 23, הדגישה את המחויבות שלה לסבתה, ניצולת שואה, להעביר את הסיפור שלה לבני דור ההמשך: "אני מרגישה שזו חובה שאני חייבת לסבתא שלי, שהם [הילדים שלי] ידעו. חשוב לי שהם ישמעו את הסיפורים שלה, שיקראו את מה שהיא כתבה, זה יותר חשוב לי מאשר שהם ידעו מקומות, תאריכים ושינונים אחרים שמלמדים בבית ספר".

בזמן שמרבית המרואיינים הביעו רצון להעביר הלאה את הסיפורים המשפחתיים, רק מיעוטם ציינו את הקושי הכרוך בכך, הנובע, לתחושתם, מהיעדר ידע מספיק על קורות משפחתם בשואה.

מרואיינים אלה הסבירו את החסר בידע זה, כנובע ממותם של בני הדור הראשון כאשר נכדיהם היו צעירים מדי  מכדי להכיר את קורות המשפחה, או בשל קשיי תקשורת עמם. דברים ברוח זו עולים מדבריהן של מיכל וטליה, שתיהן בנות 24. מיכל ציינה:

יש לי תפקיד וגם קצת עצוב שאני לא יודעת יותר סיפורים אישיים, אני יכולה לספר לך על סיפורים שראיתי... אבל את הסיפור המשפחתי שלי לא. זה עצוב שאין את מי לשאול... ושגם שכן היו אנשים בחיים, את לא יכולה לחפור בכאב של מישהו., אם הוא ירצה לספר, זה מצוין, אבל את לא יכולה להכריח בן אדם לגעת בנקודות הכי כואבות של אונס משפחתי, של רצח, של דברים שהם לא נורמאליים, אם הוא לא מעוניין...

 

לכך הוסיפה טליה:

קודם כל לדעת כמה שיותר, כדי להעביר את זה אחר כך לילדים שלי. וגם כאילו, כמו שאמרתי, כאילו... להקל על סבא וסבתא שלי, אבל לא בצורה שאבא שלי מנסה להקל עליהם, לא להדאיג אותם, להקל מהם, כאילו כן להוציא מהם את המידע הזה, כאילו זה בטוח מה זה רובץ עליהם, ואם אני חושבת שזה חשוב להעביר הלאה, אז הם בטח גם חושבים את זה, וגם רוצים להעביר הלאה ולא יודעים איך לעשות את זה. ואני, גם לא יודעת איך לעשות את זה. ו... יש לי תפקיד שאני לא מרגישה שאני ממלאה אותו בצורה טובה.

 

מיכל וטליה מרגישות שהיו רוצות לשמוע את הסיפורים ולהעביר אותם הלאה, אך הן לא מצליחות לתקשר עם הסבים הניצולים ולהוציא מהם את הסיפור.

טליה נשמעת מאוכזבת מעצמה בגלל חוסר ההצלחה הזה, בעוד שמיכל מרגישה שאין זו זכותה לחטט בפצעים של מי שאינו רוצה לשתף אחרים סיפורים הכואבים, ולכן היא מקבלת בהבנה את חוסר הרצון של הניצולים לספר.

 

  1. נשאי הזיכרון ברמה הקולקטיבית-תרבותית

חלק קטן מהמרואיינים, תופסים את הנחלת זיכרון השואה לבני הדור הבא כתפקיד חברתי חשוב שעליהם למלא. חלקם ציינו שהם החלו במימוש התפקיד כבר בשירותם הצבאי, וחלקם ציינו שהיו רוצים לממש תפקיד זה בעתיד.

כך התייחסה לנושא אירית, בת 26:

אני חושבת שיש לי תפקיד חינוכי בלהעביר את זה הלאה. בלדאוג שזה ימשיך להיות משהו שהוא כל כך משמעותי בחוויה, בגדילה של ילדים בישראל. אני חושבת שבשבילי זה היה משהו שמאוד ליווה את הילדות שלי ואת ההתבגרות שלי ואני כן רוצה שזה ימשיך להיות שם בשביל כל ילד. דווקא בגלל שאני... אחרי שזה לא היה לשמוע מדור ראשון זה יהיה הרבה יותר קשה. אני חושבת שאני, שכן... לא יודעת... כמי שראתה מספר על יד וכן שמעה סיפורים, אז דווקא בגלל שכן חוויתי את זה, אני כן חושבת שחשוב שאני אעביר את זה הלאה. שאני אדאג שזה ימשיך לקרות. אני גם יודעת ש... למשל בתור מפקדת בצבא מאוד ראיתי בחשיבות עליונה... בגלל שהייתי מפקדת קורס חווי"ה, קורס מש"קיות חינוך אז היה לי מאוד חשוב שנושא השואה יהיה מאוד משמעותי בקורס, כי ידעתי שאם אני אעביר את זה כמשהו משמעותי אז יש עכשיו עוד 100 חיילות שמסתובבות ב-100 בסיסים ומעבירות את נושא השואה כמשהו שהוא בחשיבות עליונה.

 

יעל, בת 29, התייחסה לתפקידה החינוכי וציינה שהצורך שלה להיות נשאית זיכרון אינו נובע בהכרח מהיותה נכדה לניצולי שואה, אלא דווקא מהיותה אזרחית יהודיה במדינת ישראל, מהיותה עובדת עם בני נוער, וגם מעתידה כאם. מכלול זה, לדעתה, מחייב אותה להעביר מסרים הנגזרים מהשואה.

כן, כן, לאו דווקא בהיותי דור שלישי, גם אם לא הייתי דור שלישי הייתי רואה לעצמי חשיבות, אני חושבת שלכל אחד יש חשיבות מעצם היותו יהודי ישראלי שגר במדינת ישראל. אבל כן, אם זה כי אני יודעת שאני אהיה אמא לילדים ואם זה היום, שאני עובדת עם ילדים ונוער, אז לספר ולהסביר ולתת לזה מקום.

 

יעל הדגישה את המסרים הבאים שברצונה להעביר.

שקודם כל זה משהו שקרה, ובגלל זה אנחנו חיים פה, וצריך לתת לזה את מלוא המקום ואת מלוא הרצינות לעניין. אני חושבת שצריך להיזהר שזה לא יקרה שוב וצריך להיות על המשמר וכמו שזה קרה בפתאומיות וכמו שיש אנשים שמדברים על כל העניין הפלשתינאי שזה יכול להיות על הגבול של משהו שקרה בשואה, אז זה יכול לקרות. גם היום כמו שדיברתי קודם, יש אנשים שמסתובבים בחברה הישראלית ומגדירים את עצמם כניאו-נאצים או כשונאי יהודים ואני חושבת שאם לא נהיה על המשמר זה יכול לקרות שוב. וגם שואה מתרחשת היום בכל מיני מדינות, באפריקה ובדרום אמריקה ובכל מיני מדינות ואם אתה לא מודע לעניין ועם אצבע על הדופק, אז זה יכול לקרות שוב.

 

לימור, בת 26, הביעה את הדעה שהשילוב בין החיברות שעברה במסגרות הממסדיות בישראל לבין היכרותה עם הסיפור המשפחתי, מאפשר לה להעביר את זיכרון השואה לבני הדור הרביעי הן ברמה קולקטיבית תרבותית הן ברמה אישית.

כמי שהכירה אנשי עדות וניצולים, זה כן, אני חושבת שהיום... היום זה נכון לכל בן אדם שהוא דור שלישי בישראל, בניגוד לדור שני שאולי היה הבדל ופערים בחינוך שלו ביחס לשואה, אנחנו רובנו עברנו אותו חינוך, ואותם ערכים הוחדרו לכולנו, אז כן, ביחס לעובדה שדור רביעי לא יכיר ולא ידע, אני חושבת שזה התפקיד של כולנו להעביר אליהם את מה שאנחנו יודעים.

 

שלא כמו בשתי דוגמאות אלו, המציינות את הפן הרגשי-חוויתי בתפקידו של נשא הזיכרון, היו מי שהפנו את תשומת הלב אל המישור המעשי הכרוך בתפקיד זה, ובעיקר נוכח המציאות שבה בני הדור הראשון הלכו לעולמם, ובני הדור השני הזדקנו. אמיר, בן 25, אמר:

אני חושב שיהיה לי יותר תפקיד חינוכי חברתי כשלא יהיה את הדור הקודם. הניצולים הולכים ומתמעטים והחשיבות של הקול שלך הולכת וגוברת. אתה הופך בעצם לחוליה היחידה, וזה תפקיד די מחייב, כי אתה מבין שאם אתה לא תספר לא יהיה מי שיספר. 

 

עידו, בן 26, הציג את תפקידו כנשא זיכרון, לא בשל היותו בן דור שלישי, אלא בשל היותו יהודי וישראלי, וכמי שעוסק בחינוך והדרכה. "יש לי תפקיד כזה להעביר הלאה בתור ישראלי, בתור יהודי ובתור מי שעוסק בהדרכה. אבל לא כבן הדור השלישי לשואה." פן אחר של התפקיד החברתי של נשא הזיכרון, הוצג בידי דויד, בן 24. דויד דן במאבק בהכחשת השואה ובניאו- נאציזם, והביע עמדה המחייבת התמודדות פעילה ולוחמנית בתופעות אלו.

התפקיד שלי הוא להילחם... אני באמת מקווה שיהיה לי תפקיד פעיל ולא כמו עכשיו שאני רק מדבר, אני חושב שכל אחד מאיתנו צריך להילחם בכל כוחו בהכחשת שואה, זה ממש נותן לי מוטיבציה לעשות את זה באיזו שהיא מסגרת, כי זה ממש חשוב בעיני, ממש. לעלות מודעות לזה, כי ברור שככל שהשנים עוברות, המודעות תרד. אני חושב שצריך להתחיל מהבית, ולהמשיך הלאה. יצא לי לדבר עם אחותה של אשתי שהיא בת שש והיא לא ממש ידעה מה זה, היא ידעה שהייתה מלחמה וזה, אבל לא יותר מזה, ולא רציתי להתחיל לספר לה, כי לא רציתי לגרום לה טראומה בגיל צעיר, אבל אני חושב שכן צריך להתחיל ללמד את זה בגיל צעיר. אבל גם צריך להילחם בזה, אני רואה את זה כאחריות שלנו, של אנשים שהתמזל מזלם לפגוש ניצולי שואה.

דויד, כמייצג קולם של כמה מהמרואיינים, סבור כי החינוך והגברת המודעות לזיכרון השואה מהווה דרך חשובה להיאבק בתופעות כגון ניאו-נאציזם והכחשת שואה בכלים אישיים וקולקטיביים.

 

ג. התכנים שמבקשים בני הדור השלישי להעביר בתפקידם כנשאי הזיכרון של הטראומה לילדיהם

על רקע הצורך והרצון המובע על ידי בני הדור השלישי לתרום לשימורו של זיכרון השואה, נשאלת השאלה מהם התכנים שאותם הם מבקשים להעביר לדורות הבאים. כאן הוצגה השאלה הבאה: "כיצד היית רוצה לגדל את ילדייך בהקשר לנושא השואה?"

מהראיונות התבררו מגוון תגובות. קרנית, בת 28, אמרה:

אני מרגישה שאני צריכה בכל מקרה ורוצה להעביר הלאה לילדים שלי שיבינו את הקשר המשפחתי... כי אני אולי תלושה קצת מהקשר משפחתי... הדודים שלא היו לי מעולם, המשפחה של סבתא שלי, שלא הייתה לי מעולם, ההורים של אבא שלי, שמעולם לא פגשתי... יכול להיות שזה בא ממקומות כאלה, אבל אולי מהבחינה הזו לי חשוב מאוד להבין את ההיסטוריה המשפחתית ואת כל הקשרים... מהמקום הזה אני חושבת שזה הדבר הראשון שבגללו יהיה לי חשוב להעביר הלאה לילדים שלי את הסיפור המשפחתי, ולא משנה כרגע איזה סיפור זה. על אחת כמה וכמה שהסיפור המשפחתי מהצד הזה הוא מאוד מאוד טראומתי ומאוד מלווה את המשפחה... ועל אחת כמה וכמה כאזרחית במדינת ישראל שבה אני חיה, בגלל שהמשפחה של סבתא שלי נרצחה בהונגריה, בגרמניה, בפולין וזה היה המניע לעליה שלהם בארץ. אז אם הילדים שלי ייוולדו ויגדלו פה זה חלק מאוד מהותי מההוויה שלהם.

 

קרנית, בדומה למשיבים אחרים, מציגה את ההיבט הכורך יחד תכנים של ההיסטוריה המשפחתית עם אלה של ההיסטוריה והזהות הקולקטיבית, שאותם תעביר לילדיה.

חגי ודורון, שניהם בני 25, הציגו  נקודת מבט מעט שונה  על השילוב בין הנחלת זיכרון השואה כחלק מהחינוך הממסדי, עם היבטים משפחתיים ייחודיים על השואה, שברצונם להנחיל לילדיהם. חגי אמר:

חשוב לי מאוד שהם ילמדו את זה בבית ספר בצורה החווייתית שהזכרנו קודם. לפולין הייתי רוצה שהם ייסעו בגיל מאוחר יותר... אולי באופן פרטי... אולי אני אקח את המשפחה לטיול שורשים ואז אני אוכל יותר לשלוט בכמה סבבה וצחוקים יהיו.

 

לכך הוסיף דורון:

אני רוצה שהנושא יהיה מדובר בבית, אבל לא בסיסמאות. לא ב'צאן לטבח' וכאלה. לדבר איתם, להסביר להם, כמו אנשים מבוגרים. אני רוצה להעביר להם סיפורים, אני רוצה שהם יחוו את האימה. שילמדו גם בבית ספר על השואה, אבל כמו שאמרתי, בסדנאות, שיפנימו שירגישו עד כמה שרק אפשר.

 

מרואיינים רבים סיפרו על חוויות הילדות שלהם ועל חשיפתם לסיפורים על השואה, והגדירו אותם כגורמים מעצבים בהחלטתם מה להעביר או לא להעביר לילדיהם מהסיפור המשפחתי ו/או המטען החברתי-תרבותי הכללי.

רחל, בת 26, הציגה את קשייה כילדה להתמודד עם סיפוריה של סבתה הניצולה, וגם את הסתייגותה מהתכנים החינוכיים הרווחים בישראל בחינוך לשואה.

הייתי רוצה שהם ייסעו לפולין, אבל לא הייתי מספרת להם סיפורים ששמעתי בגיל 9, הייתי מונעת מהם סיפורים של מה שסבתא שלי עברה... הייתי מספרת להם שיהודים נלקחו מהבתים שלהם, סבלו הרבה וכמה לא היה להם טוב... אבל בגיל 9 לא הייתי מראה תמונות של גוויות חרוכות וערומות. כולם מנסים לתקן דברים שהם עברו... ואני מקווה שלא הייתי פוגמת במשהו... לא הייתי מנסה ליצור נטל כבד מדי אבל כן הייתי מחנכת אותם כבר מגיל צעיר לסבלנות וסובלנות ומודעות, ובהדרגה גם מודעות לשואה. לא הייתי מדברת עם הילד על הנושא כל יום, אבל כן הייתי מדברת על סובלנות באופן כללי, וביום השואה על הקשר של סובלנות לשואה, ובגיל יותר מאוחר לספר מה היה שם. הייתי מספרת להם שמאוד רציתי לנסוע לפולין ואם אתה רוצה לנסוע "תיסע ותצליח".

 

למול המסר האוניברסאלי העולה מדבריה של רחל, דבריו של נתן, בן 26, מייצגים את המבקשים להדגיש את המסר הציוני-לאומי של השואה, שאותו הוא רוצה להעביר לילדיו.

אני באמת חושב שצריך לחנך גם בנושא השואה, מתוך אותו הזיכרון שיהיה פה כזיכרון קולקטיבי. לחנך אותם לאיפה הם חיים ולמה הם חיים פה. חשוב לי לשלב כחלק מהחוויות של מדינת ישראל. שכישראלי פה מה שחשוב לי להראות להם, זה את הכותל המערבי, העיר העתיקה, תל פאחר וגם שיידעו מה זה השואה. ואני אנסה להעביר להם את החשיבות של החוויה כמו שאני תופס אותה.

 

יאיר, בן 26, קשר את זיכרון השואה למציאות הביטחונית בישראל, כמקור לחרדה קיומית, אז והיום:

אני מאוד מקווה שאני לא אצטרך שהם ילמדו על השואה. אם אני אדבר איתם על זה הרבה, זה סימן שאני ארצה שהם יבינו עד כמה הדברים תלויים פה על בלימה, וזה כל רגע יכול לקרות. אם הילדים שלי יחיו בהרגשה שהם יכולים לנסוע לשכם אז אני לא אצטרך לפמפם להם מה היה בגרמניה ביערות לפני שמונים שנה.

 

יאיר ונתן מחברים בין ההוויה הביטחונית העכשווית לבין זיכרון השואה ומדגישים את התלות ההדדית ביניהם. רעות, בת 24, דיברה על רצונה  לשמר  את זיכרון השואה ואת השלכותיה כנוכחים בחייהם של ילדיה, וזאת מעבר לסוציאליזציה הממסדית כפי שהתעצבה בימי השואה ובטקסים.

חשוב לי שזה משהו שיהיה חלק מהקיום שלהם. זה העבר שמשפיע על ההווה שלך, לא יודעת, אולי הייתי עושה את זה יותר אינטנסיבי. הייתי נותנת לשואה יותר נוכחות בחיים שלהם, משהו שיהיה לו יותר נוכחות ולא עולה פעם פעמיים בשנה. צריכה להיות לזה קצת יותר נוכחות, בעיקר כי זה נושא שקשה להתמודד איתו, יש נטייה לברוח ממנו וזו גם הסיבה שהוא הולך ונעלם. זה משהו שכן צריך להיות חלק מהחיים.

 

אם כן מתברר, כי המרואיינים מעוניינים להעביר לדור הבא את זיכרון השואה באמצעות מסרים שונים. חלקם מתמקדים במסרים פרטיקולאריים, ציוניים, ומחברים בין המציאות הביטחונית והחברתית בישראל כיום לבין זיכרון השואה, ואילו אחרים מציגים את זיכרון השואה כאוניברסאלי יותר, ומעוניינים לשלב בו את הפן החינוכי ממסדי ואת קולם האישי והמשפחתי בהנחלתו לדורות הבאים.

 

ד. האם תכנים העוסקים בשואה יהיו בעלי משמעות גם בקרב בני הדור הרביעי?

נוכח הגיוון בתכנים שאותם רוצים להעביר בני הדור השלישי לילדיהם, עולה השאלה האם זיכרון השואה בכלל, ובמתכונתו הקנונית המקובלת כיום בפרט, יועבר לדור הבא וימשיך למלא תפקיד משמעותי גם בקרב בני הדור הרביעי בישראל, ואם כן, באיזה אופן. לשם כך, הוצגה השאלה הבאה: "כיצד את/ה רואה את זיכרון השואה בדור הרביעי?

על שאלה זו ניתן לאתר שלוש תגובות אופייניות. היו מי שסיפקו תשובות חד משמעיות, כגון יריב, בן 24, שאמר: "השואה תמשיך לשחק תפקיד גם בדורות הבאים, אין לי ספק בכך".

היו שציינו שהם מתקשים לענות או שהשאלה קשה מדי והם אינם יכולים לחזות מה תהיינה התפיסות של בני הדור הרביעי. דעתה של ענבר בת 25 הייתה כי "זו שאלה קשה מדי, אי אפשר לנבא את העתיד, נצטרך לראות מה יקרה בדור הבא, אני באמת לא יודעת". ולבסוף, היו גם מי שאמרו כי אף כי הם עצמם חווים את השואה כרבת משמעות, והיו רוצים להעביר את הזיכרון בדרך זו או אחרת לילדיהם, הם ספקנים לגבי המשך שימורו של זיכרון השואה, ועוד יותר לגבי שימור משמעותה הייחודית בדור הבא.

יעל, בת 26, הגיבה באופן הבא:

אני לא בטוחה. לא יודעת. מצד אחד הם יקבלו את מה שאנחנו נעביר להם, ואז כן יהיה מעניין לבדוק עד כמה העברנו ואם זה היה אפקטיבי ונשאר איתם. מצד שני, אני חושבת שהתפיסה הרגשית של הנושא הזה אצל הדור הרביעי מאוד תקטן, המרחק ההיסטורי יעשה את שלו ואני לא בטוחה כמה מזה ידבר אליהם. מעניין, אני באמת לא יודעת לענות על זה.

 

סיכום ודיון

מחקר זה ביקש לבחון את התפיסות של השואה כטראומה קולקטיבית ותרבותית בחברה הישראלית בקרב ישראלים-יהודים, בני הדור השלישי לשואה ואת השאלה האם הם רואים בעצמם נשאים של זיכרון הטראומה הזו. הממצאים מעלים כי המרואיינים רואים בשואה טראומה קולקטיבית וטראומה תרבותית, שלה משקל רב בעיצוב התרבות והחברה בישראל. משקלה נובע גם מקנה המידה של האירוע וגם מההבנייה החברתית ממסדית המכוונת לתפיסה כזו. ממצאים אלה דומים לממצאיהם של לזר, ליטבק-הירש וצ'ייטין.[xxix]

מול תפיסת השואה כטראומה קולקטיבית ותרבותית רבת עוצמה, עומד הדיון על הסיכוי להמשכיות השפעתה לאורך הדורות. כאן הדעות חלוקות. יש הסוברים כי חשיבותה של השואה כגורם מרכזי בעיצוב הזהות הקולקטיבית והתרבותית בישראל לא תיעלם בדורות הבאים, בעוד שאחרים חוששים כי העוצמה הרגשית הכרוכה בטראומה זו תפחת במידה רבה עם חלוף השנים, ותביא לכך שהשואה תהיה אירוע היסטורי נוסף, מרוחק ומעורפל, שמשמעויותיו האישיות והלאומיות אינן ברורות עוד.

למסקנות אלו יש כמה ביטויים. ראשית, ניתן לאתר רב-קוליות ביחס לתכנים העוסקים בשואה והמועברים במסגרת מערכת החינוך בישראל. יש כאלה המציגים ביקורת כלפי התכנים שאותם ביקשה מערכת זו להטמיע, ואילו אחרים, שקיבלו את אותם המסרים, מבקשים להעבירם גם לדור העתיד. במובן זה אפשר לאתר כאן את הדינאמיות של הזיכרון, ואת היותו מצוי בתהליך מתמשך של שינויים, ואת הדיאלקטיקה של שימור הזיכרון  ושל ההשכחה,[xxx] ובדומה, גם של המסרים הקולקטיביים העוסקים בזיכרון זה.

באשר לנכונות למלא תפקיד פעיל בשימור זיכרון השואה מתברר, כי מרבית המרואיינים, בשלב זה של חייהם, אינם מביעים מחויבות לעיסוק בזיכרון השואה ברמה הכלל חברתית, אלא מבקשים להתמקד בשימור הזיכרון ברמה המשפחתית. ייתכן שעמדה זו נובעת מחוסר הבהירות של תפיסת השואה בחברה הישראלית כגורם מעצב ובעל חשיבות גם לדורות הבאים, שעליו הצביעו המרואיינים. במובן זה מראה המחקר כי המרואיינים מבחינים בין חשיבות ההנצחה של השואה ברמה המשפחתית לבין חשיבות הנצחתה ברמה הלאומית. פרידה (N.H. Frijda)[xxxi] סבור כי אירועים הנתפסים כבעלי חשיבות רגשית רבה הם האירועים שאותם נוטים להנציח. במובן זה, ההנצחה הנה אמצעי חשוב בניסיון להתמודד ולמצוא משמעות באירועים רגשיים רבי עוצמה. מכאן ניתן לשער, כי אף שהמרואיינים רואים בהנצחת זיכרון השואה ברמה המשפחתית נושא בעל חשיבות מהותית וסבורים שברמה זו נתפסת השואה כבעלת חשיבות רגשית רבה וכאירוע שיש למצוא את הדרכים להקנות לו משמעות במסגרת המשפחתית, אין הם מביעים ביטחון בקיומו של תהליך מקביל גם ברמה הכלל-חברתית. בשל כך, מרביתם אינם מביעים מחויבות להנצחת השואה ברמה זו.

גם באשר לסוג המסרים שיועברו במסגרת המשפחתית עולה רב-קוליות. יש המבקשים להעביר את המסרים שאליהם נחשפו במסגרת מערכות החינוך והתרבות, ויש המבקשים לעצב בעצמם מסרים שאותם יעבירו לבני הדור הבא, מסרים המבוססים על דרכי הדיון בשואה שהתעצבו במערכת המשפחתית, ואשר אינם תואמים תמיד את המסרים הקולקטיביים. במובן זה נראה , כי יש הבדלים בתגובה של  בני הדור השלישי לבין  תגובתם של  בני הדור השני לשואה, וכי זיכרון השואה, כמו במקרים אחרים של זיכרונות קולקטיביים, מהווה מקור לפערים בין-דוריים.[xxxii] מהספרות המחקרית שעסקה בבני הדור השני מסתמן דיוקן של דור בעל מאפיינים אחידים, שתפיסת השואה שלו עוצבה בידי מערכת החינוך באמצעות טקסים וסמלים. בני הדור הזה שותפים לתפיסת השואה כטראומה קולקטיבית, שממנה נגזרים הציוויים של זכור ושמור והדגשים שהתבססו על המסר הציוני של השואה.[xxxiii]

גיוון הקולות שעלה במחקר זה מלמד על חשיבות הזיכרון כגורם מתווך בין העדויות והמסמכים ההיסטוריים לבין השיח החברתי והפוליטי של ההווה.[xxxiv] כמו כן עולה ממנו שבני הדור השלישי מעוניינים להמשיך ולהעביר לדורות הבאים את העדויות ששמעו מדור הניצולים, אך יעשו זאת תוך שילובן בפרשנויות משלהם.

קולותיהם של בני הדור השלישי, מלמדים על הרצון לשלב בין התפיסות הקולקטיביות לאלו הייחודיות, שאותן הם מבקשים לעצב על בסיס מה שרכשו במסגרת המשפחתית. רצון זה  עולה בקנה אחד עם אותה מגמה של המשכיות שבה דנו בר-און, צ'ייטין, וליטבק-הירש ובר-און,[xxxv] המשכיות המתקיימת בין דור הניצולים לדור הנכדים, אשר באה לידי ביטוי בהעברת הסיפורים האישיים ששמעו הנכדים מהניצולים ואשר אותם הם מבקשים להעביר לבני הדור הרביעי. 

בחינת השינוי בגישתם של בני הדור השלישי והרב-קוליות המאפיינת את השיח שלהם, מעלה כמה הסברים השזורים זה בזה לגישתם. ראשית, העולם הפוסט-מודרני מאפשר חשיפה למגוון של מסרים, תכנים וטענות ממקורות מגוונים, ובכך,  בחירה, קליטה והפנמה של מסרים שאותם יעבירו לבני הדור הבא.[xxxvi] שנית, בשנים האחרונות גוברת בחברה הישראלית הנטייה להנצחת השואה בדרכים אישיות.[xxxvii] שלישית, נראה כי השיח הפתוח והרב-קולי של הצעירים על הנושא הזה משקף תהליך "התבגרות" של החברה הישראלית.

בעשורים הראשונים שלאחר קום המדינה, היה צורך ביצירת זהות מונוליטית,[xxxviii] שביקשה להַבנות ולשמר<<<<< להוסיף ניקוד: פתח תחת ה-ה להבנות ופתח תחת ה-ש לשמר>>>>>>> את הזהות הקולקטיבית הישראלית הצעירה ובאה לידי ביטוי באחידות ממסדית. לעומת זאת, בעשורים האחרונים, פתוחה  החברה הישראלית  לקולות מגוונים יותר בשיח החברתי; קולות המשקפים עמדות חברתיות מגוונות. נראה, כי גם הביטחון היחסי שחווים בני הדור השלישי, כמי שנולדו וגדלו במציאות של מדינה קיימת וחזקה, מאפשר להם לבטא את עצמם ביתר חופשיות מבני הדור הקודם, שקיבלו על עצמם את תפקיד המפתחים והמחזקים של המדינה ומוסדותיה. בני הדור השלישי  אינם חוששים לבקר את הממסד ומסריו ולהציע להם אלטרנטיבות. אומנם המרואיינים לא עמדו על הצורך במהפך בחינוך על זיכרון השואה, אך  הדגישו את הרצון להנחיל לילדיהם יחד עם החינוך הממסדי, גם מרכיבים אישיים מגוונים בעלי משמעות אישית.

נוכח ריבוי הקולות במחקר ואי הבהירות שהוצגה בו ביחס לעתיד, אין זה מפתיע כי בתקופה זו של התעצבות דפוסי זיכרון השואה,  מצויים בני הדור השלישי בישראל  בשלב ביניים מבחינת תפיסת מקומם שנושאי זיכרון ומבחינת תפיסת מקומה של השואה בחייה של החברה הישראלית. במובן זה מתקיים כאן דיאלוג מורכב עם הזיכרון הקולקטיבי של השואה. אך דיאלוג זה עדיין אינו ברור דיו. עדיין לא ברור מה תהיינה הדרכים החדשות שבהן יבחר דור זה כדי ליצור ערכים ומיתוסים בתרבות הישראלית-יהודית וכדי להגדיר את הזהות הישראלית-יהודית בדורות הבאים.

 ממצאי מחקר זה, מוסיפים נדבך לגוף הידע הקיים, העוסק בתפיסותיהם של בני הדור השלישי לשואה ובהשלכותיה של טראומה זו על חייהם, הן כיחידים הן כחברים בקולקטיב הישראלי. עם זאת, יש להתייחס לממצאי מחקר זה תוך הכרה במגבלותיו. ראשית, כלל המרואיינים היו בעלי השכלה אקדמית. מכאן שנדרש מחקר מקביל שיבחן אותן סוגיות גם בקרב בני דור שלישי שאינם בעלי השכלה גבוהה. שנית, כלל המרואיינים הנם ילידי ישראל, ולכן יהיה מקום למחקר שינסה להשיב  על השאלה, האם בני דור שלישי אשר נולדו בארצות אחרות ונחשפו גם לתפיסות אחרות על השואה, או כאלה שלא נחשפו אליה כלל  בארצות הולדתם, מגלים גישות אחרות ביחס לזיכרון השואה ולמקומה בחייהם ובחיי הקולקטיב בקרבו הם חיים.

 

הערות

 


.A. Reber, Dictionary of Psychology (London, 1985) [i]

J. C. Alexander, "Toward a theory of cultural trauma", in J. C. Alexander, R. Eyerman, B. Giesen, N. J. Smelser, and  [ii]

P. Sztompka (eds.), Cultural Trauma and Collective Identity (Berkeley, CA., 2004), 1-30.

[iii]V. D. Volkan, G. Ast, and W. Greer, The Third Reich in the Unconscious Transgenerational Transmission and its Consequences (New York, 2002).

[iv]S. Freud, Group Psychology and the Analysis of the Ego, Standard Edition (London, 1921/1955), 16-143.

V.D. Volkan, The Need to Have Enemies and Allies: From Clinical Practice toInternational(Northvale, [v]

.NJ, 1988)

.J.C. Alexander, "Toward a theory of cultural trauma" [vi]

.B. Louis, History Remembered, Recovered, Invented (Princeton, 1976) [vii]

[viii] יעל. זרובבל, "בין היסטוריה לאגדה: גלגולי תל חי בזיכרון העממי", בתוך: ד. אוחנה ור.ס. ויסטריך(עורכים), מיתוס וזכרון (ירושלים, 1997), 202-189.

D. Sturken, Tangled Memories: The Vietnam War, the AIDS Epidemic and the Politics of Remembering (Berkley, [ix]

.1997)

עמוס אילון, הישראלים: מייסדים ובנים (תל אביב, 1981) (מהדורה חדשה).[x]

C.S. Liebman and E. Don-Yehiya, Civil religion in Israel – Traditional Judaism and Political Culture in the State     .11 (Berkeley, 1983)

[xii] א. ויצטום, ר. ומלקינסון, "שכול והנצחה: הפנים הכפולות של המיתוס הלאומי", בתוך: ר. מלקינסון, ש. רובין, א. וויצטום (עורכים), אבדן ושכול בחברה הישראלית (ירושלים, 1993), 236.

[xiii]E. Don-Yehia, E, "Memory and Political Culture: Israeli Society and the Holocaust", Studies in Contemporary Jewry (1993), 9, 139-162.

[xiv] ת. שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה (ירושלים, 1991).

[xv] י. אורון, זהות יהודית ישראלית (תל אביב, 1993).                            

the Turn [xvi]H. Schuman, V. Vinitzky-Seroussi, and A. D. Vinokur, "Keeping the Past Alive: Memories of Israeli Jews of the Millennium", in Sociological Forum (2003), 18, 103-136.

[xvii]J. Chaitin, "Living with the Past: Coping and Value Patterns in Families of Holocaust Survivors", Family Process (2003), 42, 305–323.

A. Lazar, T. Litvak- Hirsch and J Chaitin, "Between Culture and Family: Jewish- Israeli Young Adults' Relation to [xviii]

.the Holocaust as a Cultural Trauma", Traumatology (2008), 14, 110-119

19N. H. Frijda, "Commemorating", in B. Rime, J. W. Pennebaker, and P. Dario (eds.), Collective Memory of Political Events: Social Psychological Perspectives (Hillsdale, NJ, 1997), 103-127..

[xx] ג. פלדמן, "בין זיכרון אישי לזיכרון קולקטיבי של השואה: אנשי העדות", בתוך: ז. סלומון וג'. צ'ייטין(עורכות), ילדות בצל השואה (תל אביב, 2007), 394-364.

[xxi]G. Ne'eman Arad, "Israel and the Shoah: A Tale of Multifarious Taboos", New German Critique, 90 (2003), 5-26.

[xxii] י. אורון, זהות יהודית ישראלית.

[xxiii]B. Lang, The Future of the Holocaust: Between History and Memory (Ithaca, 1999).

[xxiv] א. קדרון, "ההבניה החברתית של ניצולים בני הדור השני: נראטיבים של קבוצות תמיכה לנשאי זיכרון פגועים", בתוך: ז. סלומון וג. צ'ייטין, (עורכות) ילדות בצל השואה (תל אביב, 2007).

[xxv] ד. בר-און, בין פחד לתקווה; J. Chaitin," Living with the Past; ט. ליטבק הירש, וד. בר-און, ד. (2007). "לבנות את החיים מחדש: מחקר מעקב על העברה בין דורית של טראומת השואה", מגמות, מ"ה (2) (2007), 243- 272.

[xxvi] ד. ורדי, נושאי החותם. דיאלוג עם בני הדור השני לשואה (ירושלים, 1990).

[xxvii] ד. בר-און, בין פחד לתקווה.

A. Lazar, T. Litvak- Hirsch and J Chaitin, "Between Culture and Family" [xxviii].

[xxix] שם.

[xxx] פ. נורה, "בין זיכרון להיסטוריה על הבעיה של המקום", זמנים, 43 (1993), 13-5.

[xxxi]N.H. Frijda, "Commemorating".

H. Schuman and J. Scott, "Generation and Collective Memory", American Sociological Review, 54, [xxxii]

(1989), 359-381..

[xxxiii] י. אורון, זהות יהודית ישראלית.

[xxxiv] י. זרובבל, "בין היסטוריה לאגדה".

[xxxv] ד. בר-און, בין פחד לתקווה; "J. Chaitin, "Living with the Past; ט. ליטבק הירש, וד. בר-און, "לבנות את החיים מחדש: מחקר מעקב על העברה בין דורית של טראומת השואה", מגמות, מ"ה (2) (2007), 272-243.

[xxxvi] ע. ליבליך, "מתבגרים בעולם הפתוח", חברה והתבגרות, לקט הרצאות מיום עיון שהתקיים באוקטובר

2001 (ירושלים, 2001).

[xxxvii]O. Meyers and E. Zandberg, "The Soundtrack of Memory: Ashes and Dust and Holocaust Commemoration in Israeli Popular Culture", Media, Culture Society, 34 (2002), 389-408.

[xxxviii] ד. בר-און, בין פחד לתקווה (תל אביב, 1994).

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial