לבלוג

מרד גטו ורשה – מה שחשוב לדעת

האמת היא שבעינינו חשוב לדעת כמה שיותר על מרד גטו ורשה. מלבד המידע על מנהיגי המחתרות, אופי הלחימה מול הצבא הגרמני, ההשתתפות של כלל הציבור היהודי במרד ופרטים אחרים, חשוב מאוד להכיר גם את הרקע לצמיחת רעיון המרד והתהליכים שהביאו לקיומו. את כל זה לא נוכל לסכם כאן, אבל נוכל להציג מידע כללי, שאנחנו מקווים שיסקרנו אתכם.ן לחקור עוד ולהעמיק.

 

כיצד הוקם הארגון היהודי הלוחם?

גטו ורשה היה הגטו הגדול ביותר שהוקם. בשיא גודלו חיו בו מעל 450,000 יהודים. הגטו שהוקם באוקטובר-נובמבר 1940 היה צפוף מאוד, ותנאי החיים היו בלתי נסבלים. כ- 80,000 יהודים מתו בגטו כתוצאה מרעב ומחלות.

לאחר שהחלו הרציחות ההמוניות במזרח אירופה, לאחר פרוץ מבצע ברברוסה, הגיעו ידיעות לגטו ורשה על המתרחש באותם אזורים. זה לא קרה מיד. עברו שבועות רבים עד שהמידע על הרציחות הגיע לגטו, ועוד חודשים רבים עד שהחלה לחדור ההכרה שאין מדובר באירוע מקומי רחוק, אלא במדיניות גרמנית שתתפשט לכל אזור בו חיים יהודים. אפילו כאשר היו מי שהבינו שמדובר במדיניות כוללת, הם עדיין היו במיעוט. הרעיון שרצח כזה יוכל להתרחש בוורשה, העיר הגדולה, היה בלתי נתפס עבור רוב הציבור היהודי.

בקרב חברי תנועות הנוער חלחלה ההבנה שמדובר בתוכנית רצח כוללת, והם החלו לפעול להקמת מחתרת לוחמת. באפריל 1942 הקימו חברי חלק מתנועות הנוער ומפלגות השמאל את הגוש האנטי פשיסטי, אך לאחר נפילת אחד ממנהיגיו בידי הגרמנים, הוא פורק.

ב 22 ביולי 1942 החלה האקציה הגדולה בגטו ורשה. כלומר, הגירוש הגדול לטרבלינקה. קרוב ל- 300,000 יהודים נשלחו מהגטו למחנה ההשמדה בפחות מחודשיים. שבוע לאחר שהחלה האקציה, התכנסו חברי תנועות הנוער והחליטו להקים את הארגון היהודי הלוחם. הם אומנם כמעט ולא הצליחו לבצע פעולות משמעותיות בזמן האקציה, אך לקראת סופה ובחודשים שאחריה התגברה פעילות הארגון. הם חיסלו משתפי פעולה עם הגרמנים, כולל התנקשויות בראשי המשטרה היהודית, אספו כספים ונשק, והתארגנו ליום שבו יכנסו שוב הגרמנים לגטו.

לאחר האקציה, ואולי כבר במהלכה, החלה התארגנות מחתרתית נוספת בגטו: האיגוד הצבאי היהודי. ארגון זה הובל על ידי אנשי בית"ר בגטו בפיקודם של פאבל פרנקל ולאון רודל, ואליו הצטרפו תושבים אחרים בגטו, שלא השתייכו לארגון או תנועה. שניהם הארגונים פעלו במקביל, ללא שיתוף פעולה הדוק, אך כן בתיאום.

 

מה קרה בחודשים שקדמו לפרוץ המרד בגטו ורשה?

בתאריך ה-18 בינואר, שנת 1943, נכנסו הגרמנים שוב לגטו, לצורך ביצוע של גירוש להשמדה. חברי הארגון היהודי הלוחם הופתעו ולא הספיקו להתארגן לפעולה מסודרת, אך שתי קבוצות של הארגון בכל זאת הצליחו לפעול. קבוצה אחת, בראשות מרדכי אנילביץ', ירדה לרחוב והלכה לכיוון האומשלפלאץ (כיכר השילוחים). בשלב מסוים ניתן סימן ובחורה בת 17 בשם מרגלית לנדאו זרקה רימון על הגרמנים. זה היה האות לחבריה להסתער על הגרמנים. לאחר קרב קצר, נפלו רוב חברי הקבוצה, אך יהודים רבים ניצלו את המהומה כדי לברוח. במקביל, קבוצה אחרת הסתתרה בבתים, והצליח לפגוע ולהרוג גרמנים שנכנסו כדי להוציא משם יהודים לגירוש.

הגרמנים אומנם המשיכו בפעולות הגירוש, אך הודות להסתתרות של רבים מהיהודים בצד פעולות הלחימה המקומיות, לא הצליחו הגרמנים לעמוד במטרותיהם, ועזבו את הגטו לאחר מספר ימים.

בחודשים שעד פרוץ המרד עסק הגטו כולו בהכנות. רבים בנו בונקרים וציידו אותם באוכל ואמצעים למחייה למספר שבועות. הארגונים הלוחמים אספו ציוד ונשק, והתכוננו לקרב הסופי. ברור היה לכולם שבפעם הבאה שיכנסו הגרמנים, מטרתם תהיה לחסל את הגטו. אם לפני כמה חודשים היו מעטים שקראו להתנגדות וסירוב להוראות הגרמנים, עתה היה כל הגטו מאוחד במטרתו להתנגד בכל דרך: מי בהסתתרות, מי בבריחה ומי בנשק.

 

הגרמנים מחליטים על חיסול גטו ורשה

בערב פסח, 19 באפריל 1943, נכנסו הגרמנים בכוח צבאי גדול ומיד ספגו מתקפה מצד המורדים שכללה ירי באש חיה, השלכת רימוני יד, פיצוץ מוקשים ובקבוקי תבערה. הארגון היהודי הלוחם תקף את הגרמנים במספר גזרות בגטו, ובמקביל תקפו אנשי האיגוד הצבאי היהודי את הגרמנים בכיכר מורנובסקה, והצליחו להחזיק מעמד כמה ימים. הכוח הגרמני המופתע ספג אבדות ונעצר. מפקד הכוח הודח במהרה ובמקומו מונה מי שלימים התפרסם כמדכא המרד: גרופנפיהרר יורגן שטרופ. שטרופ החל בפעולה של שריפת הגטו. בתים נשרפו על יושביהם. מי שהסתתרו בונקרים נחנקו מהעשן או נקברו תחת הריסות הבניינים. ב 8 במאי 1943 נפל בונקר המפקדה של הארגון היהודי הלוחם. מאות לוחמים, ובהם מרדכי אנילביץ', נהרגו כתוצאה מגז שהוחדר לבונקר או שהתאבדו כאשר הבינו שאין מוצא מלבד לצאת מהבונקר וליפול בידי הגרמנים (מה שהיה מביא למוות בטוח בעינויים קשים). בתאריך ה-16 במאי 1943 הודיע לאחראים עליו כי ״הרובע היהודי בוורשה איננו עוד״. על אף הודעתו של שטרופ, למעשה עדיין המשיכו להסתתר יהודים בשטח הגטו, בתקווה שהגרמנים יעזבו את השטח. חלקם אף ניסו לבצע פעולות לחימה נקודתיות נגד הגרמנים. רבים נתפסו, מעטים מאוד הצליחו לשרוד.

 

מה אנו למדים ממרד גטו ורשה?

התנגדותם הנחושה של לוחמי הגטו אמנם היתה מאבק חסר סיכוי לאור אי השוויון הניכר בין הכוחות משני עבריו, אך המורדים לא מרדו כי חשבו שינצחו מבחינה צבאית. הם מרדו כי לחמו על כבוד האדם, שלהם ושל הציבור היהודי כולו. גם במציאות הקשה ביותר, כאשר נראה שאין ברירה אחרת מלבד מוות, החליטו המורדים שאם כל שנותר להם הוא לבחור את מותם- כך יעשו. הם ניסו לשמור על אנושיותם עד לרגע האחרון, והשאירו לכולנו זיכרון והשראה ליכולת של בני אדם לבחור את דרכם, גם בתוך הנסיבות הקשות ביותר.

חשוב לא פחות לזכור כי המורדים, ברובם המוחלט, לא היו בעלי ניסיון צבאי. יתר על כן, הם לא חשבו על מרד מזוין בשלבים מוקדמים יותר של קיום הגטו. הם חזרו לוורשה ממקומות אחרים על מנת לחדש את פעילות תנועות הנוער, הקימו קבוצות נוער חדשות וקיימו פעילות חינוכית ענפה, הקימו מטבחים ציבוריים, הדפיסו עיתונות מחתרתית ועוד פעולות רבות. הם לא היו מתאבדים, ולא ממשיכי הרעיון של מצדה. הם רצו להראות את הדרך לחיות. כאשר לא היתה עוד ברירה, בחרו בלחימה שסופה היה ידוע, והראו את הדרך למות.